הסאטיריקן האחרון: ראיון עם עוזי וייל

עוזי וייל, מהכותבים החריפים, המצחיקים והמקוריים ביותר שידעה התרבות הישראלית, הוא סטיריקן אמיתי. קובץ סיפוריו הראשון, "ביום שבו ירו בראש הממשלה - סיפורי אהבה" שראה אור בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, היה פורץ דרך באשר לסגנון כתיבתו, סופר, יליד 1964. אך על אף שפרסם מספר ספרים לאורך השנים, ביניהם "אושר" וספרי הילדים "מקס הילד הלוחם" ו"שלוש ילדות ציירו שלוש פיות", שאיירה אשתו, איריס דה בוטון - הוא מוכר בעיקר כמי שכתב במשך עשור את "השער האחורי" של המקומון התל-אביבי "העיר", שהפך ברבות השנים לקאלט, והטורים שראו אור במסגרתו קובצו בספר "חייו ומותו של השער האחורי".

עוזי וייל. הפך לקאלט (צילום: ורד אדיר)

כמי שהיטיב להתייחס בהומור ובאירוניה לאירועים חברתיים ופוליטיים הן על גבי "השער האחורי", הן בטור "הגבול הדק" שכתב באתר נענע, והן במסגרת כתיבתו לתוכנית המערכונים הסאטירית "החמישייה הקאמרית", וייל מייצג את במידה רבה את האבטיפוס של העיתונאי המשוחרר, בעל הטור שאינו חושש לומר את דעותיו בבהירות וללא צנזורה. זאת על אף ש"השער האחורי" הגיע לקיצו בפרשה מפורסמת, לאחר שב-2000 פסל העורך טור של וייל שעסק בפדופיליה.

בראיון שהעניק ל-ynet מחשבים  טען וייל כי העיתונות במצב בעייתי מאוד, ואכן, מאז "השער האחורי", לא התפרסם בעיתונות היומית ובמקומונים השונים טור כה שערורייתי ומזוהה עם כותבו, ונוכח ההתפתחויות האחרונות לצמצום חירותם של העיתונאים, נדמה כי לא תימצא עוד פינה שכזאת.

האם מקומה של הסאטירה כבר לא בעיתונות?

"יש עורכים וזה תלוי בהם", מסביר וייל. "אם עורך יחליט שיש מקום לסאטירה בעיתון, יהיה לה מקום. למעשה, זאת משוואה פשוטה מאוד. בזמנו, עמוס שוקן אישר ונתן חופש אמיתי, ולכן במשך עשור היתה פריחה של עיתונות. מספיק שיהיה עורך אחד שירצה בכך, והדרך תיסלל שוב". יחד עם זאת, מציין וייל כי "האינטרנט לוחץ מאחורה, דוחק בגב העיתונות, והדברים המעניינים יותר יהיו באינטרנט. העניין בעיתונות הוא כספי", מבהיר וייל, "ולא התוכן. מקבלי ההחלטות לא נוטים להימורים ולא ממהרים לעשות דברים נועזים כמו פעם. אבל כל עוד העניין הוא המודל הכלכלי, אני עדיין מאמין שיהיה טוב".

הרשת גועשת

לאחר שהטור שכתב נפסל, פרסם אותו וייל באינטרנט. זו היתה נקודת מפנה של ממש, שעוררה זעם ופולמוס בקרב גולשים רבים. בעקבות תגובות לא הולמות, של אלו שיכונו בהמשך "טוקבקיסטים", החליט וייל, באקט חלוצי ממש, למנוע את אפשרות התגובות למאמרים. אך "הרומן" עם האינטרנט לא פסק, ובתקופה האחרונה דף הפייסבוק שלו – שכולל 5000 חברים ולמעלה מ-12 אלף עוקבים - מחייה מחדש את תקופת הזוהר של ימי "השער האחורי", שכן הוא מפרסם בו סטטוסים סאטיריים ונוקבים, במיטב המסורת של כתיבתו ההומוריסטית והשנויה במחלוקת.

"אני כותב ונהנה מלכתוב," הוא מספר. "מה שאני עושה בפייסבוק הוא קצר ומצחיק ואינטליגנטי, וזה מתאים מאוד לאתר. כמו כוס אספרסו מאוד חזקה ומתוקה בעשר בבוקר. פה ושם נוצר דיאלוג עם הגולשים, אבל אני לא מגיב הרבה. אני נותן להם לנהל את השיחה ומצנזר רק אם נהיה לא נעים".

בין הכתיבה בעבר לעיתון, לטלוויזיה, לספרות ועכשיו לפייסבוק - איפה אתה מרגיש יותר נוח?

ב"SMS", הוא מתבדח. "האמת היא שאני מרגיש נוח בכל מקום שאין בו הגבלות. הפורמט לא משנה. הפייסבוק דורש סוג אחר של כתיבה, כיוון שאתה כותב מהיום להיום והאמירה צריכה להיות קצרה וממצה, כאילו אתה יורה והולך. זה עובד אם הצורה מתאימה למה שאני כותב, ובמקרה של הפייסבוק זה כך. כתיבה ספרותית או כתיבה לסדרת טלוויזיה (בין השאר כתב וייל פרקים לסדרת הטלוויזיה "בטיפול" יחד עם שירי ארצי ואת התסריט לגרסה הישראלית ל"המשרד") מעניקה הנאה אחרת כי אתה חודר לעומק ושואל את עצמך שאלות".

לצד הכתיבה הסאטירית, וייל הוא גם מתרגם המתמחה בשירה אמריקנית מודרנית. בין השאר תרגם מבחר משיריהם של ריימונד קארבר ומארק סטרנד. בימים אלו הוא עובד על תרגום נוסף לספר בז'אנר חדש "Prose Pieces". כשאני שואל אותו לגבי ספר טוב שקרא לאחרונה הוא מזכיר את ספרו של Alex Shakar, שנקרא "Luminarium".

"הספר מספר על בנאדם שנכנס לניסוי מדעי שבו משחקים עם נוירונים במוח, ובאמצעותו הוא מגיע לאושר בצורה טכנית ומכאנית לחלוטין," מבהיר וייל. הוא עובר את הטיפול וחוזר לחיים הרגילים עם תובנות באשר לטיבו של האושר, העומדות בניגוד לכל מה שמנסים לומר לנו בעידן הנוכחי. סופרים טובים מעניינים אותי," הוא אומר. "הנטייה שלי היא רק לאיכות".

היום (ג') יתארח וייל בסדרת המפגשים "לעט עתה" של תיאטרון הסמטה, אותה מנחה העורכת הספרותית רנה ורבין. בסדרת המפגשים משוחחת ורבין עם סופרים, המזמינים יוצר נוסף אותו הם מעוניינים לארח. לצד וייל יופיע המוזיקאי יוסי בבליקי.