"אשת הטיגריס": פנזטיה בלתי שחוקה

הנה כמה קוראים שעשויים להתאהב ב"אשת הטיגריס": חובבי נמרים ושונאי מלחמות, אנשים שבמדף הספרים הכי אהובים והכי חבוטים שלהם שוכנים כתבי רודיארד קיפלינג, ג'ון אירוינג וסלמן רושדי, אבל גם המינגווי וגינתר גראס, בולגאקוב ודנילו קיש. ויש עוד - אנשים שמאמינים בכוחן של המילים לבורא עולם אלטרנטיבי אבל לא לחמוק מן המציאות המדממת, רק לפתוח בתוכה צוהר לאגדות שבלעדיהם החיים לא שווים סיפור.

"אשת הטיגריס". חמלה כלפיי הטבע ובני האדם (עטיפת הספר)(עטיפת הספר)

תיאה אוברכט היתה רק בת 26 כשזכתה בשנה שעברה בפרס אורנג' היוקרתי עבור הרומן הראשון שלה. לפני כן הספיקה להיוולד בבלגרד כשעוד גדלה ביוגוסלביה, לעקור למצרים ואחר כך לקפריסין ולארצות הברית, לכתוב סיפור על עז בגיל 8 ולהתחיל לפרסם מפרי עטה במגזינים נחשבים בעולם האנגלו סקסי, בערך בגיל 20. עוד לפני הזכיה, סומנה בכל רשימות הכישרונות הצעירים בספרות אנגלו אמריקאית כהבטחה בולטת. אחרי הזכייה, הספר היה לרב מכר.

אבל כדי להתוודע אליו במלוא הדרו, צריך לצלול לתוך סיפורה של נטליה סטפנוביץ', רופאה צעירה בארץ בלקנית חסרת-שם שנרפאת אט אט מפצעיה המגלידים של מלחמה חסרת-פשר. נטליה נוסעת בחברתה של זורה, עמיתה למקצוע, אל בית יתומים כפרי, זנוח ועלוב, כדי לחסן שם את הילדים. הנסיעה וגם לימודי הרפואה וההחלטה להושיע אנשים ממוות, רוויה באשמה של שורדים, אבל בעת ובעונה אחת היא גם מחווה לסבא שהיה רופא ידוע-שם, ובתחילת הספר בחר לא לגלות למשפחתו את דבר מחלתו הממארת, ויצא למסע שבו היה ברור לו כי ימות.

אוצר של זיכרונות

תוך כדי שהיא מנסה לתמרן את דרכה אל היעד שהתוותה לעצמה, נטליה משוטטת בדרכים הצדדיות של הזיכרון ובוראת מתוכו מחדש את סבא שלה, כפי שאנשים עושים בראשיתו של אבל. הדמות הזאת מפציעה מבין הדפים כאוצר של זיכרונות וסיפורים מכוננים, ששלושה מהם משתרגים זה בזה.

מה שמתחיל כזיכרון על ביקורים תכופים בביתן הטיגריסים בגן החיות, הופך לאגדה יפהפייה וכואבת על הטיגריס שברח מגן החיות בימי מלחמת העולם השנייה והגיע לכפרו של הסב, שם חבר לאשה מעונה, חרשת-אילמת, והיה - לפחות בתודעה של בני הכפר - למאהב שלה. מה שמתחיל כסיפור על יחסו של רופא אל המוות, מתפתח למעשייה ארוכה בהמשכים על גאבו גאילה, האיש שאינו יכול למות. ומה שהיה בתחילה פגישה תמימה עם קבוצת אנשים שחופרים בכרם ליד בית היתומים יהפוך בהמשך לציר השלישי של הספר - עלילה שבה בני משפחתו של הנפטר חייבים למצוא את עצמותיו ולהביאן לקבורה, כדי להסיר את הקללה שרובצת עליהם מחמת שהזניחו את המת.

כמו בצמה סינית מפוארת, עוד ועוד קווצות-סיפורים נשזרות לכדי מארג עשיר, לפעמים עשיר מדי, של ריאליה ומציאות מדומיינת, מיתוסים וריטואלים עתיקים, חיות מאונשות ובני אדם חייתיים - וכל זה רווי באהבה עצומה לנוף הפצוע של הארץ ללא-שם, שיכולה להיות כל מקום בו בני אדם לא למדו עדיין לחיות בשקט זה לצד זה, למרות ההבדלים בין הסיפורים שהם מספרים לעצמם על אלוהים, טיגריסים, נשים או מוות.

יצורים מבולבלים

באבחות עט קצרות למדי, מתוך יכולת טכנית מושלמת לעצור את שטף הדימויים המתבקשים, ולתת לקורא לנוח, בוראת אוברכט עולם שאוהב את הטבע, ובחמלה ענקית לא פחות, אוהב גם את בני אדם, שבספר הזה יכולים להיות יצורים מבולבלים שאיבדו את חוש הכיוון שלהם, לא פחות מטיגריס שטעם לראשונה את תחושת החירות. חייהם ומותם של אלה כמו של זה, היא מטעימה שוב ושוב בלי שמץ של דידקטיות, אינם אלא צל עובר. מה שנותר הוא הסיפור: אם זה "ספר הג'ונגל" המצוי תמיד בכיסו של סבא ועתיד לשנות את חייו; אם זה האיש בן האלמוות שצילו ימשיך להאהיל על נטליה ועל בחירותיה בחיים; אם זו המלחמה, שאי אפשר לספר עלייה באופן מסודר, מפני שהיא עצמה כאוס המבקש לפרוץ לתוך כל אחת מן העלילות.

בתבונה מפעימה לגילה וליצירת ביכורים, אוברכט מצליחה לדבר על המלחמה מבלי להטיף

או להרצות לקוראיה על אהבה, מבלי להתפנק בדימויים שחוקים, ומבלי להפוך את המוות לטרגדיה. הספר המצוין הזה, תובע בצדק קריאה שנייה ושלישית כדי להכיל את מורכבותו ועושרו.

כל יוצר חדש ומבטיח יושב על כתפי ענקים. אוברכט למדה מגבריאל גארסיה מרקס ומסלמן רושדי, שריאליזם פנטסטי אינו רק ז'אנר ספרותי של יוצרים מן העולם השלישי, ואפשר לגרור את מרכיביו אל לב-ליבה של אירופה, או לכל מקום שבו הטירוף הפוליטי וקורבנות המלחמה מבקשים לעצמם משמעות שמעבר ליום-יומי ולארצי.

הייחוד בכתיבה שלה מצוי במעברים המהירים והחלקים מאד בין ההיסטורי לאגדי, וביכולת שלה לשכנע אותנו, גם אם אנו מבוגרים בהרבה ממנה, שהאגדות שלה לא נועדו לילדים אלא לקוראים מנוסים מאוד, בספרים או במלחמות. ואם לא די בכך, הספר מלא בהומור עדין, בהסתכלות חכמה בפרטי פרטים ובכתיבה מוזיקלית כמעט מהפנטת. כבר שנים רבות שלא פגשתי כישרון טרי ושופע שכזה. אז היזהרו מטיגריסים משוטטים ורוצו לקרוא.

"אשת הטיגריס", מאת טאה אוברכט. מאנגלית: שאול לוין. הוצאת מחברות לספרות. 304 עמ'.