"הילד החכם": ילד כאפות

חריסטוס חומינידיס נחשב לסוג של "הילד הרע של הספרות היוונית". מדובר בתואר מעט בעייתי, שכמו הרבה דברים רציניים בשיח שלנו, עבר סוג של זילות, או אפילו "מיתוג", שמגרף תחתיו את כל מי שלכאורה לא הולך בתלם, יורק לבורגנות בפרצופה, כותב על סקס פרוע, ומרפרר לילדים רעים קודמים של הספרות העולמית - החל מג'יימס ג'ויס, דרך צ'ארלס בוקובסקי ועד כריסטיאן קראכט או ברט איסטון אליס. אבל זה תואר בעייתי וממותג, כי זה דבר אחד להיות ילד רע מחוץ לספרות, לחיות חיים על הקצה ולהטמיעם לתוך עולמך הספרותי, ומצד שני רק להציג את העולם הזה, על פי אלו קריטריונים של אותנטיות.

"הילד החכם". מי אמר שלהיות ילד רע זה עוזר?

אבל אולי הדבר המהותי הוא שילדים רעים ממותגים, כיום, במאה ה-21, נשמעים יותר מדי פעמים דומים אחד לשני. זה כבר פחות מרגש ממה שהיה פעם, כי השובבות אמנם משובבת, אך לא בהכרח יש לה עומק. לראייה, ה"דור הכימי" של הניינטיז (שנציגו הבולט הוא ארווין וולש הבריטי) התרסק לתוך הגבולות הדקדנטיים שיצר לעצמו, ובעצם לא הותיר שום חותם משמעותי על הספרות. להיות ילד רע זה כבר לא מספיק. אבל גם הספרות, לעתים, חיה באופן עיוור בתוך המותגים שהיא יוצרת לעצמה.

סיפור ביזארי

היא שנונה ללא רחמים, ויש לה קצב מסחרר ודחוס, כמו מלא צלחות מתנפצות בחגיגה יוונית (אם כבר אנו עוסקים במיתוג). העניין הוא שאם מסירים לרגע את השמיכה הכישרונית הזו, מתגלה תחתיה ישות ספרותית מעט תפלה הסובלת מהמון פגמים. שובבות שלא כל כך משובבת. קודם כל מדובר בנקודת המוצא; חומינידיס מראש יוצא מתוך אקסיומה שהקשר בין מה שלכאורה קורה אל המציאות עלול להיות מקרי. לא מדובר פה בריאליזם. גם לא בסוריאליזם.

מדובר על משהו שמריח כמו ברווז של אותנטיות, מגעגע לפעמים כמו ברווז של אותנטיות, הולך כמו ברווז של אותנטיות, אבל הוא לרגע לא ברווז, הוא בובה (אולי של ברווז) באיזה קרקס גרוטסקי ומופרך, בו אבא מזמין חבורה של זרים לאנוס את אשתו, תינוקת בת יומיים יודעת לקרוץ, מישהו זורק אבן מחלון שפוגעת בכלב והורגת אותו במקום, והאח חולה הנפש ניחן בכישרון טלקינזיס מרשים הנובע כנראה משילוב של סכיזופרניה ואפילפסיה.

אין חוקים לעולם הזה, והכל מתנהל בו כמו בדיחה. אך כמו במציאות עצמה - אנשים שמנסים ללא הרף לחבב את עצמם עליך או להצחיק אותך, על פי רוב משיגים את התוצאה ההפוכה. כך גם סופרים. וחומינידיס, ללא הרף, מנסה להתחבב ולהצחיק, ובסופו של דבר לא מתחבב ולא מצחיק (אם כי הומור הוא עניין של טעם).

ובמקום בו אין חוקים ושום דבר לא חייב להיות הגיוני, אז גם רוב הדברים סובלים מחוסר רצינות. זה לכאורה חלק מהקסם, מהשובבות. דמותו של הילד שמתחיל את הספר כשהוא עוד לא בן שמונה היא דמות מאוד לא אמינה בלשון המעטה. מדובר בילד מתוחכם מדי, מחוספס, חסר כל תום וכל מחשבות של ילד. הדבר נובע מנקודת המספר המבוגר שמכתיבה את התנהלות הדברים, ומשתלבת בתוך התודעה של הילד עצמו. הציניות והשקפת העולם של המספר המבוגר נראית קצת משונה כשהיא נישאת בתודעה של ילד בן שמונה, לא משנה כמה חריגה היתה ילדותו.

גם שאר הדמויות סובלות מחוסר אמינות ואותנטיות (למעט אולי האח חולה הנפש סטליוס, שלמרות נוכחותו המעטה, מצטייר כדמות מרתקת בעלת עולם פנימי אפל, ומופרך כמובן, זה חייב להיות מופרך), במיוחד האבא הפוליטיקאי והאם המאמצת ג'וליה נחמיאס. ההתנהלות שלהן היא תמיד חצי ברצינות חצי בבדיחות הדעת.

זה מה שהופך את "הילד החכם" לספר מעט לא רציני. הוא יכול להצחיק, הוא ססגוני,

הוא פרוע וקרנבלי, אבל אין בו שום תהליך ספרותי מינימלי, אין בו כמעט עומק. זה באמת כמו ללכת לקרקס ולראות חבורה של פריקים ופילים עפים באוויר וחמור שיודע לנעור לפי הרקוויאם של מוצרט.

בכל זאת, יכול להיות שמדובר באיזה שלב ספרותי בחיים. יש גיל בו למצוא את הקולות הפרועים האלה, שלא נותנים דין וחשבון, מעין הנק מודי של העולם, זה חוויה מכוננת.  בדרך כלל מדובר על גיל הנעורים, או קצת אחריו. כשהעולם לעתים נראה שמרני, מקובע, פדגוגי - פתאום לגלות את אותם קולות שמבקיעים מבעד לחומות האלה זה צורך חיוני. ברגעים כאלה סופרים כמו חומינידיס הם כמו אוויר לנשימה. אז אפשר לקרוא לו סופר חשוב של גיל הנעורים. אני לא בטוח שהוא עצמו יאהב את זה. מצד שני, גם להיות ילד רע ממותג זה כיום לא מציאה כל כך גדולה.

"הילד החכם", מאת חריסטוס חומינידיס. מיוונית: דספינה לואיזידו שרמיסטר וחיים פסח. הוצאת ידיעות ספרים, 323 עמ'.