"האח הגדול": זה לא אני, זה אתה
אחרי שהשקיע במערכת היחסים המורכבת בינו לבין תוכנית הריאליטי הפופולרית וזו השיבה לו בשיברון לב - דרור עמיר מוחה דמעה ונפרד מהצפייה ב"האח הגדול". הכינו את המטפחות
רביעי בערב. האוכל מתחמם, מחכים לעוד פרק של "The Voice". הפרומו שמופיע על המסך מעלה לאוויר תהייה שריחפה איפשהו בתת מודע של שנינו. "תגידי, מי הודח אתמול בכלל?" אני שואל. הפנים שלה אומרות הכל: כמעט 24 שעות אחרי שידור "האח הגדול" - גם לה אין מושג.
עוד כתבות על העונה האחרונה של "האח הגדול":
פתיחת העונה: כולם שרוטים וכו-לם ביוטיפול
אסי עזר: ההתיילדות מעושה, הרשעות אמיתית
האח הגדול: מי יציל את הבית שלהם?
ההפסקה מסתיימת, וחוזרים לשגרה: שוב יורדים קצת על הנבחרת של שלומי, שוב מתאבלים על הקורבן התורן מהנבחרת של אביב, שוב מנסים להבין מי זה מיכאל אלוני, ומחפשים הוכחות לכך שמדובר ביציר פוטושופ שנשתל בתוכנית רק בשלבי עריכה מתקדמים.
אבל רגע, איך הגענו לפה? הרי רק לפני חודש וקצת, הכרזתי בדאגה קבל עם ועוד כמה חברים ש"מחר ערוץ 20 נסגר!" והיא הרגיעה - "אל תדאג, כבר הזמנתי". ורק לפני שבועיים-שלושה, עוד היינו מתעוררים עם הפיזוזים של תמיר והולכים לישון עם זיוני השכל האותנטיים של קותי. ופתאום כלום? אני אפילו לא טורח לברר מי הלך הביתה? אני, ששורץ מול כל תוכנית קיקיונית בתואנה המופרכת ש"אני צריך לדעת מה קורה, בשביל העבודה, את יודעת"?
איפה טעינו? איך הפכנו ממכורים לזרים? שמעתי על זה בעבר, מאנשים, או בסרטים: בתחילת הקשר הכל תותים ופרפרים, ואחרי כמה זמן אתה מגלה שהוא או היא כבר לא מעוררים בך שום רגש. אבל תמיד אמרנו לעצמנו שלנו זה בחיים לא יקרה. אנחנו מאוהבים, או שונאים, או לועגים, אבל בטח לא אפאתיים - ושום דבר לא ייקח את זה מאיתנו.
הקטע הנורא ביותר הוא שאתה אפילו לא יכול להגיד מתי בדיוק זה קרה: אתה פשוט מתעורר יום אחד ומגלה שאלה שם במיטות שלידך, בצד השני של המסך, פשוט לא עושים לך את זה. לא העיוור, לא הערס, לא השמאלני. קיבינימאט, אפילו הכלב פחות חמוד.
אולי נלך ליעוץ?
אבל איך אומרים? משפחה לא בוחרים, וקשר זה לא משהו שמזניחים, סתם כי זה כבר לא הולך בקלות כמו פעם. אז החלטנו, האח ואני (כלומר, אני. ויצאתי מנקודת הנחה שמבחינת יורם זק, שתיקה פירושה הסכמה), לעבוד על הזוגיות. לתת איזה מאמץ אקסטרה, כל אחד מהצד שלו.
לקחתי את הפרויקט ברצינות. השקעתי, הו כמה השקעתי. פינקתי אותו בארוחות בוקר משותפות, יצאתי מוקדם מהעבודה, ויתרתי על מפגשים עם חברים. הוא מצידו, הביא דיירים חדשים. חשבתי, ברוב תמימותי, שזה סימן שגם לו אכפת, שגם הוא מוכן לצאת מגדרו כדי שלא נצטרך לפרק את החבילה החמימה שטיפחנו לנו פה בשלוש העונות הקודמות.
לרגע באמת האמנתי שלא טעיתי כשהגנתי עליו בחירוף נפש מול ההורים, שניסו להסביר לי שהוא לא טוב בשבילי ושהוא חושב רק על ילדות בנות 14. אבל טעיתי. ועוד איך. כנראה שהייתי צריך לתת הכל, להתמסר באופן טוטאלי - רק בשביל להבין שזה לא אני, זה הוא.
פתאום זה הכה בי, פתאום קלטתי איך ההזנחה הזו של הקשר היתה, למעשה, חד צדדית לחלוטין. איך לא רק על דנה רון הוא זרק זין, אלא גם עלי. איך פעם הוא היה מפנק אותי עם משימות מושקעות, איך הייתי חוזר הביתה והוא חיכה לי עם מריבות סוערות על התקציב. איך הוא נתן לפרידה להכניס ספר תנ"ך לשירותים, רק בשבילי.
ופתאום, נראה לו שמספיק לזרוק לי איזה עוכר ישראל עם פאשיסט הומופוב תחת קורת גג אחת, או איזו דובי-דוברמן חרדית ואתאיסט מדושן, ופשוט לתת לוויכוחים השחוקים להעביר לי את הזמן. ואם זה לא עובד, פשוט לזרוק בבית איזו ארגנטינאית עם פטיש לשכשוכיות.
עכשיו, בכל מקרה, אני שלם עם ההחלטה. בפעם הראשונה בחיי, הבנתי שלא
תמיד האהבה מנצחת, ושלפעמים - איך אומרת הקלישאה על-שם "עוף גוזל"? צריך לדעת מתי לשחרר, או ליתר דיוק, מתי לברוח. ומי יודע, אולי כל הקשר הזה היה בעצם מסע רוחני-חינוכי.
אולי כל זה בכלל אמור לגרום לי להבין על מה אני ויתרתי, את מי אני הזנחתי. אולי, רק אולי, הייתי חייב את שברון הלב הזה בשביל להבין שמי שבאמת היתה טובה אלי זו בכלל האקסית המיתולוגית, ושאיתה הייתי צריך להישאר. מישהו יודע מתי עולה "הישרדות"?
