יבוא יום ואצליח לבתק את חומת הקרירות שלך

אחרי שהילד נולד הפסקתי לראות אותה. היא הייתה בחדר ההוא כשאני ישנתי בחדר הזה, וכשהייתי בחדר ההוא, היא ישנה בחדר הזה. בשאר הזמן היא הלכה לעבודה ואני הסתובבתי בגינות של העיר עם העגלה. בגלל שהייתי לבד, כל הזמן, כלומר, רק אני והוא, החלטתי לעשות את המסלול שיזכיר לי כמה הרבה היינו ביחד, אני והיא, לפני שהוא נולד.

עוד בנושא:

מה לעשות כשאין לה חשק?

תמיד פולני: 10 סימנים שאין לה חשק מיני

השאלה המעצבנת החדשה: מה עם ילד?

תכף נגמרות לי הביציות. תעשה לי ילד?

החלטנו על ילד מוסלמי

בכל בוקר, מוקדם בבוקר, יותר מוקדם ממה שאתם חושבים, הייתי כבר בתוך המסלול, עם הילד. זה התחיל בפיצרייה, איפה שנפגשנו, לא רחוק מהבית שבו אנחנו גרים עכשיו, המשיך דרך המזרקה שבה היא הציעה לי להתחתן, דרך חנות הטבע שבה עבדנו ושבמחסן שלה, על ארגז של חרובים, עשינו את זה בפעם הראשונה, והסתיים פחות או יותר בבית הכנסת הגדול. נקודת ציון שלא הייתה חלק במורשת הקרב הרומנטית שלנו, אבל גם לא הייתה זרה לה בהכרח. בגלל שהיא הייתה דתייה.

עכשיו היא לא. הילד דתי, אבל לאו דווקא דתי במובן היהודי של המילה. אתם מבינים, החלטנו על ילד מוסלמי. הלכנו נגד הרוח, מה שנקרא, ובגלל זה עכשיו אין לנו משפחה שתעזור לנו לטפל בקטנצ'יק או לעשות לו בייביסיטר, כשאנחנו יושבים בסרט ורואים וודי אלן וצוחקים מההומור היהודי הטוב.

אנחנו מזילים לפעמים דמעה בשביל הצוציק, שכשיגדל בטח יעדיף סרטים אחרים, עם הומור אחר, וישמע הרבה עמיר בניון. האישה שלי אומרת שלהגיד שמוסלמים אוהבים עמיר בניון זה גזענות, ושכדאי שנגיד את זה בשקט, או לפחות לא ליד הילד.

הוא מתוק. שנינו מתים עליו ואם אחרי שהיינו משכיבים אותו לישון היה מזדמן לנו גם לעשות סקס, אני והיא, למשל, היינו בטח מתים גם זה על זה. פעם, כשעשינו סקס כל יום כמו שהיה כתוב שצריך לעשות בספר ההוא שהיא הביאה, האמנו באמת שלא משנה מה הדבר שאתה אוהב לעשות, אתה מוכרח לעשות אותו כל יום, אחרת אתה מתנוון, זאת אומרת, הדבר הזה מתנוון, הכישרון או מה שזה לא יהיה.

אני חשבתי אז יותר בכיוון של כתיבת תסריטים, כי הייתי כותב אז הרבה תסריטים, בעיקר לשוק הגרמני, בעיקר לשוק הפורנו הגרמני, והכי מוצלח וידוע היה Die Katzemit den fünfBeinen. זה סרט שהלך טוב, והמון הורידו אותו באינטרנט. בכל מקרה, הוא לא היה יוצא לפועל אילולי הספר ההוא שהיא הביאה ולימד אותי לא לוותר עד שאתה גומר.

עד החודש השמיני עוד עשינו דברים

היא לקחה את הספר לכיוון אחר ואמרה שבגלל שהיא אוהבת סקס אבל במידה ובגלל שלא יוצא לנו הרבה כי אני חם והיא קרה, היא מוכרחה לעבוד על זה ולשפר את ההתייחסות שלה לנושא.

היא הכריחה את עצמה לעשות את זה כל יום וגם כשהיא הייתה נגיד הולכת חולה לעבודה, אז בצהריים היא הייתה מתקשרת אלי ומבקשת שאחכה לה פה או שם, אפילו בגינה איפה שהסבתות הרוסיות מגדלות את הילדים ברוסית ושרות להם שירים ברוסית ומאכילות אותם באוכל רוסי ובממתקים רוסיים, אפילו שם היינו מוצאים מסתור, משהו טוב, ועושים את זה.

ככה נכנסנו להיריון. עד החודש השמיני עוד עשינו דברים, למרות שזה כבר לא היה לפי החוקים של הספר. ואז ירדו המים. אני זוכר בחדר הלידה, איך מצאנו את עצמנו זה מול זה, היא על המיטה, מחוברת לאינפוזיה ואני על הכורסא הנפתחת, מחובר לאינפוזיה דמיונית, לא מסוגלים להגיד הרבה, רק מחכים שזה כבר יעבור, שזה כבר יקרה.

שום מחשבה על חיי הסקס שצפויים לנו לא פקדה אותנו באותה שעה. אני מרשה לעצמי לדבר גם בשם המחשבות שלה, למרות שגם על זה לא דיברתי איתה. אני משוכנע שזה לא עבר לה בראש. היא הרי הקרה מבין שנינו.

אחר כך הגענו עם התינוק הביתה, אחד מאתנו הלך לישון, אני לא זוכר מי, ואחד נשאר לשמור עליו ועל הבייביסנס, כי לפעמים הנורה הייתה מזייפת. שמרנו גם על המיטה עצמה ועל הסדינים, וידאנו כמו הורים טובים שהם מכותנה ולא משתנים תוך כדי לאיזה חומר אחר, שלא נושם מספיק.

כמה למדנו לאהוב אותו במשמרות הארוכות שמאז לא פסקו. כל שעה שאנחנו ביחד אנחנו לומדים לאהוב אותו עמוק יותר, טבעי יותר ואם לא המורה לערבית שמגיע יום כן יום לא כדי שהקטן ירכוש את הצלילים הנכונים וידע לבטא אותם בהמשך, אם לא הוא, ספק אם הילד היה רואה פנים של אדם אחר, שאינו אני או היא.

היא יודעת שאני, כמו שאומרים את זה, למדתי לספק את עצמי. יש לי את השגרה שלי וקצת לפני שאני הולך לישון, או באמצע השינה, תוך כדי התעוררות קצרה, או מיד כשאני קם, אני עושה את זה. הסברתי את זה לעצמי בכך שאני טיפוס תחרותי בסך הכול, ואני לא אוהב להישאר מאחורי כולם.

היא, לעומת זאת, לא עושה כלום לעצמה עם עצמה. לא. היא הייתה דתייה ומה שנשאר לה מהדת, מה שהיא לקחה איתה הלאה זה העניין הזה של הלא לעשות את זה עם עצמך. כל אחד לוקח מהעבר שלו משהו, היא אמרה לי פעם. וזה מה שיצא בהגרלה שלי.

הסיבה שאני מספר על העניין הזה, הצדדי, זה שהיא בטוחה שעוד מעט, עוד כמה שנים תהיה פה בתל אביב מדינת הלכה, יהודית או מוסלמית או לא חשוב מה, ואז אסור יהיה לעשות דברים כאלה, או לפחות לא לדבר עליהם ובטח לא לכתוב עליהם. "נכון שאתה עוד כותב על הדברים האלה"?, היא שואלת אותי מהחדר השני, כשהילד בוכה.

זה זמן התפילה החמישי והאחרון לאותו יום של הילד, ויכול להיות שהיא צודקת. יכול להיות שכשהילד שלי כבר יהיה נער ויחלום על טיול למכה, הוא יחיה במדינה שבה אסור יהיה לכתוב או לקרוא דברים כאלה. אני לא יודע אם זה טוב או רע. אני לא אוהב להיות שופט. אולי זה טוב ככה, שהדברים לא יהיו. אולי הדתיים באמת יודעים את הדרך לגן העדן והם כועסים עלינו שאנחנו מתעקשים לא ללכת אחריהם.

אפרופו החלילן מהמלין, יש לה לאישה שלי נקודת חן במקום שתמיד מגרה אותי לחשוב עליו. אני קורא לנקודה הזאת נקודת ההצלה של היחסים שלנו, כי אני בטוח שגם אם נגיע לשפל הרומנטיקה, שככל הנראה אנחנו קרובים אליו מאוד או כבר נמצאים בו, גם אם נגיע אליו, תמיד אוכל להשתמש בכיסא המפלט הזה, במחשבה על נקודת החן הממוקמת בחוכמה כזאת.

היא תעיר את הכוחות הרדומים שלי ואלה בטח יצליחו להשפיע עליה. לבתק את חומת הקרירות שצומחת מחדש, אחרי כל יום או יומיים שבהם לא יוצא לנו לדבר או להתחבק או להתנשק.

הבוקר היא נישקה אותי

זאת הייתה נשיקה חפוזה, בדרך ליפו. החרדה האימהית הביאה אותה לצעדים מעשיים ולפני שלושה-ארבעה ימים, היא התחילה לעבוד על המיזם החדש שלה, לארגן לילד דרכון ירדני. יש לה ביפו ידיד ערבי שמקושר לאח של דיפלומט ירדני. היא אומרת שבסופו של דבר היא מקווה שהכול יסתדר לטובה, אבל לא יזיק שיהיו לילד שני דרכונים, על כל מקרה שלא יהיה.

שוב עשיתי את המסלול עם הילד. ליד הפיצה פגשתי את רונית, שהייתה חברה שלי לפני שפגשתי את האישה שאיתה הבאתי את הילד החמוד הזה. היא סיפרה לי שהיא ובעלה הולכים לייעוץ זוגי בגלל המשבר שהם נכנסו אליו שהתחיל אחרי שהם גילו שהם לא מצליחים להביא ילדים. הייתי קצת עצוב בשבילה, כי אני זוכר כמה היא אהבה לדבר על ילדים ועל משפחה, עוד כשהיינו ביחד והיא הייתה יורדת לי באוטובוס של אגד בדרך לירושלים, להורים שלה.

אהבתי את ההורים שלה. הם היו אמריקאים וגרו בגבעה הצרפתית והם היו מכינים אוכל נוראי, נוראי ממש, שאי אפשר היה לאכול, עם כל מיני תבלינים שחוץ ממבטא אין בהם כלום. הם אהבו אותי ולא הסתירו את החלום שלהם שיום אחד אני ורונית נתחתן.

בעצם זה קרה פעם אחת, במסיבה אצל חברה של רונית. כל אחד סיפר עם מי הוא היה רוצה להתחתן, ואחר כך היה מין טקס של חתונה גדולה בכאילו. סיפור מוזר, אני יודע, אבל בערב ההוא זרמנו עם החלומות של בעלת המסיבה. אני זוכר שקיבלתי טבעת בייגלה שומשום מהמארחת, ורונית קיבלה טבעת ביסלי בצל. זה היה מאוד מרשים.

"אז זה התינוק שלך?", רונית שאלה כשעמדנו זה ליד זה ניסיתי להסתיר אותו, לספר איזה סיפור כאילו הוא ישן כי לא רציתי שתראה את הח'מסה שתלויה בתוך העגלה, מתחת לכיסוי נגד שמש. היא הצליחה להציץ. בעצם הח'מסה משותפת ליהודים ולערבים, נזכרתי. אנחת רווחה מהירה. "אצלנו זה נקרא גם היד של מרים ואצל המוסלמים היד של פאטמה, את ידעת?",

"מה?", היא שאלה. "לא, כלום, שום דבר. לא ראית?", השבתי. "ראיתי", היא אמרה. "והוא לא כל כך דומה לך. לפחות לא בינתיים".

"אולי עדיף ככה. אני לבן כזה. אם הוא ייצא לבן כמוני, החברים שלו יסתלבטו עליו כשהוא יגיע ל... לתפילות".

"איזה תפילות?", היא שאלה.

"לא חשוב", אמרתי. "זה... חוג כזה. באמת לא משנה".

נפרדנו. הצטערתי בשבילה שהחלום שלה עדיין לא התגשם אבל המילים האחרונות שהיא לחשה מולי, שם בגינה, ליד הפיצה, המילים האחרונות המשיכו להדהד כל אותו היום. "לפחות אנחנו שוכבים הרבה ונהנים מזה", היא אמרה. "כל השאר לא תלוי בנו".

הריח של רונית שיכר אותי וככה התנדנדתי עם העגלה כל הדרך עד לחזרה הביתה, בשעת צהריים מאוחרת. הרגשתי טוב. האישה שלי חיכתה לי בבית. שעה אחר כך, אחרי הסידורים הפרטיים שלי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון, שמעתי אותה בוכה בסלון. "מה קרה?", שאלתי.

"הוא אומר באבא ומאמא. ביום אחד הוא למד להגיד גם באבא וגם מאמא", היא אמרה. הלכתי לקרוא עיתון מול המחשב. אמרתי לעצמי באותה הזדמנות שמשהו מוכרח להשתנות. שככה זה לא יכול להימשך. אנחנו מוכרחים להתראות יותר, לדבר יותר, לאכול ביחד ארוחות בוקר, לצאת החוצה לג'וגינג, לפיקניק, לצימר, לים, סתם החוצה לרחוב. להוריד את הזבל אפילו. העיקר שיהיה ביחד.

וגם אמרתי לעצמי שאולי החששות שלה מזה שהמדינה הולכת להתפרק, הם בעצם השלכה, סיפור שנועד להסתיר סיפור אחר, שלא נוגע בכלל במדינה אלא בנו, בחיים הקטנים והזוגיים שלנו. "גם אני קצת חושש מהעתיד", התוודיתי פתאום, כשהיא התיישבה מאחורי, במטבח.

ישבנו גב אל גב

"מהרחוק או מהקרוב?", היא שאלה. "לא ידוע", עניתי. לא חשבתי על זה ככה, אחד רחוק אחד קרוב. היא אמרה, "אתה יכול לחשוש ממה שיקרה כאן, בבית, למשל, בעוד שעה ואתה יכול לחשוש ממה שיקרה נגיד למדינה בעוד עשר או עשרים שנה".

"כן", אמרתי.

"מה כן?", היא שאלה.

כשלא עניתי היא המשיכה: "אבל אתה צריך להפסיק לדאוג. זה לא מביא לשומקום. הנה, פעם דאגת שאם יהיה ילד, לא יהיה לך זמן לעשות סרטים בשביל הגרמנים ולהרוויח כסף, והנה, מאז שיש ילד אתה עושה רק יותר כסף מהנאצים האלה".

הנהנתי. רציתי להגיד, "אבל מה יקרה אם לא נשכב בעוד שעה ולא בעוד עשר או עשרים שנה ולא בכל הזמן שיבוא ביניהם"?, אבל שתקתי. היא עצמה את עיניה.

אחר כך עברה לחדר השינה ונשכבה על המיטה.

סוף-סוף יכולתי לראות את השדיים שלה מהזווית שכמעט שכחתי. הזווית של במאי הקולנוע הנלהב. כמה הערצתי את השדיים האלה. אחר כך הגיעו עננים וגשם התחיל לרדת. קודם בחלון של המטבח, אחר כך בפינת העבודה ורק אז בחלון של חדר השינה. זה תמיד עובד ככה אצלנו, תאמינו או לא.

התיישבתי ליד השולחן כדי לכתוב ביומן ששכבנו. אני והאישה שלי. כתבתי שזה קרה בשבע וארבעים דקות. כתבתי שזה נמשך חמש עשרה דקות בסך הכול וכתבתי שאחר כך עשינו מקלחת, חצי משותפת חצי נפרדת. כתבתי שהתנשקנו וכתבתי ששרנו שיר אחד ביחד. הסתכלתי על המילים שהיו כתובות על מסך כחול והתפלאתי עד כמה אני מסוגל להתאהב בהן. אינשאללה אלוהים יציל אותנו מהקללה הזאת, התפללתי.

מה יקרה אם פתאום

בערב, מאוחר בערב, השמיים התכהו ובאותו הזמן גם התבהרו. אני זוכר איך הירח הופיע בחלון החדר של הילד, מילא את כולו. שמעתי אותה מדברת בטלפון. עוד אחת מהשיחות המאוחרות עם אמא שלה. הן אוהבות לדבר ככה, אל תוך הלילה. תארו לעצמכם. היא שוב בכתה.

שאלתי את עצמי, מה יקרה אם אני אבוא מאחוריה, אקח ממנה את הטלפון, אסגור אותו, אניח את ידי על צווארה, אנשוף אחת קלה על העורף שלה, אתקרב עוד ואפשיט אותה, לא מהר, לא מהר מדי. מה יקרה אז? מה יקרה כשאקח אותה משם למיטה? מה באמת-באמת יקרה?

המחשבה חיממה אותי. שינתה את זרם המחשבות שלי מקהה ואיטי למהיר וחד. אני הולך על זה, אמרתי בקול. אני פשוט הולך על זה עכשיו.

לכל הכתבות, העדכונים והסקרים - כנסו לעמוד המעריצים שלנו בפייסבוק