שלומי שבת: חדש אבל לא ממש
הזמר שלומי שבת מקפיד לשמור על מעמדו כנקודת האמצע של המוזיקה הישראלית. הוא נמצא תמיד בין המזרחי לאשכנזי, בין רוק לחאפלה ובין קודש לחול. את שי להב זה לא מפתיע שעכשיו הוא עושה את זה בשני אלבומים נפרדים
ממרומי כס השיפוט שלו ב-The Voice, שלומי שבת יכול להשקיף על העולם בסיפוק. הלהיט הטלוויזיוני הוא רק הפלומבה הסופית, בדרך להכרה בו כאחד מכוכבי המוזיקה הכי גדולים והכי אהובים בארץ. אחרי חצי יובל של קריירה, שיכולה לספק חומרים מעולים לטלנובלה מבחינת הסוויצ'ים הדרמטיים בעלילה - שבת הגיע למנוחה ונחלה.
עוד תווי שי ב-ynet:
- ריף כהן: מוזיקה ים תיכונית אבל עם קלאסה
עכשיו, תתרכזו לשנייה ותנו לי, ככה בשלוף, חמישה להיטים ענקיים של שלומי שבת, לדורותיו. כאלה מהסוג הנצחי, לא להיטים לרגע. אוקיי, זה בטח קל. "בגלל הרוח", ברור. "לכל אחד יש" - יש. אמנם דואט, ובכל זאת, חתום עליו. מה הלאה? אה... "אבא"? סבבה. נו, אנחנו בשלוש. "החוף של טרפטוני"? שבת עצמו הודה שהוא לא גאה בשיר הזה, בלשון המעטה.
ויש גם את "שתדעי", "ואני שר", "תרצי בי" ואחרים - כולם הושמעו מצויין, אבל לא עושה רושם שישרדו כקלאסיקות למשך שנים. בקיצור, כמות מעטה באופן מפתיע של שירים גדולים, בהתחשב בפז"ם של שבת על הבמה ובמספר האלבומים ששחרר (האלבום החדש שלו, "אחד לנשמה/ אחד למסיבה", הוא ה-13 ברשימה), איך אפשר להסביר את הפער הזה?
קודם כל, בעבודה קשה ובנוכחות לאורך שנים: שבת היה שם כל הזמן, גם בתקופות הפחות מצליחות שלו. כתב לאחרים, היה שותף לדואטים, התערבב. ותמיד עבד. בדומה לשלמה אחר - כוכב העל היחיד של המוזיקה שלנו - גם שלומי שבת הגיע למה שהגיע בשיניים. עם הרבה התמדה ואופי חזק.
אבל המעמד הנוכחי של שלומי שבת לא קשור רק לעבודה קשה, או לכישרון. הוא נובע בעיקר מהמיתוג התדמיתי שלו, בתוך שדה המוזיקה הישראלית. אותו מיתוג שגורם לכך שכו-לם אוהבים אותו. ואם לדייק: אוהבים לאהוב אותו. אותו מיתוג שמקבע אותו כנקודת האמצע האולטימטיבית של המוזיקה הישראלית, בכל תחום.
תחשבו על זה לרגע: אם זה הווקטור של חילונים דתיים, שבת נמצא במקום טוב באמצע. מתחזק ושר לבורא עולם, אבל לא בוחל בבחורות יפות ובכדורגל. וקטור מזרחיים מול אשכנזים? הוא מגדולי המסלסלים, אבל אין לו בעיה גם לתת ברוק. מוזיקה איכותית ומורכבת מול להיטי חאפלה? שבת עשה את שניהם. היי, אצלו לכל אחד יש.
והוא עובד בזה, בלהיות סוג של גשר. כבר שנים. כשעשה אלבום דואטים, שהיה מזרחי בעליל מבחינת החומרים והמשתתפים שלו, הקפיד לארח גם את ארקדי דוכין ואת התקווה הלבנה הכי איתנה - גידי גוב. כשדומה היה שהוא זולג לחלוטין לשדה המזרחי, שבת חבר לפבלו רוזנברג, שבעצמו מייצג סוג של אמצע.
עלייתם המהירה ונפילתם המהירה עוד יותר של הכוכבים המזרחיים בשנים האחרונות, רק קיבעה את מעמדו של שבת כזקן השבט החכם. ברור, הוא לא אחד מהם. יש בו, לכאורה, הרבה יותר. אפילו ב- The Voice הוא מאמץ אמנם את המסלסלים, אבל מקפיד לשמור על חברות מופגנת ומפתיעה, בכאילו, עם אביב גפן.
אני לא טוען, חלילה, ששלומי שבת מעמיד פנים. אי אפשר לזייף לאורך שנים את החום האמיתי שיש לו, ואת הכבוד לכל סוגי המוזיקה. אני רק אומר, שהמעמד יוצא הדופן שלו בשנים האחרונות הוא הוכחה לכך שבישראל 2012, כדי להיות מוזיקאי מצליח לא חייבים רק לעשות מוזיקה מוצלחת. התדמית חשובה לא פחות. אם לא יותר.
עכשיו יוצא, כאמור, האלבום "אחד לנשמה/ אחד למסיבה", שמתמצת את הגישה השבתית מעצם שמו. במקום לתת לכם את התמהיל הבנאלי של שיר שקט שיר שמח, במעטפת של "אלבום", שבת בעצם אומר, אני אגיש לכם את מה שאתם רוצים באמת: דיסק אחד כזה, ואחד כזה. לפנים, בלי משחקים.
הגישה התכליתית הזאת, לספק לקהל את הסחורה בלי פערי תווך אמנותיים,
מאפיינת את האלבום כולו. יש כאן, לכאורה, הכל. 18 שירים, "טובי היוצרים", עיבודים עשירים, כמות מטורפת ממש של נגנים מכל סוג, מג'מבוש וקנון ועד ויולה וחמת חלילים, בלדות "מרגשות" ושירים "מקפיצים".
רק דבר אחד חסר כאן: הפתעה. או בשמה האחר: השראה. שלומי שבת ממשיך לעשות את מה שמצפים ממנו בדרך הכי מקצוענית ומושקעת שיש. השירים זוכים להפקה מוזיקלית מוקפדת, אף טקסט לא נופל לקלישאות המרגיזות של הז'אנר המזרחי, ובאופן כללי - מדובר בפסקול נעים ומחניף לאוזן.
אבל שלומי שבת לא אמור להיות סוחר מיומן. אלא אמן. והוא גם הוכיח בעבר שהוא יכול להיות כזה (שיר כמו "עוד יגיע יום", מתוך האלבום החדש, בלחן מצויין של אבנר גדסי, מזכיר לאן הוא יכול להגיע). בתוקף מעמדו כאחד מהמוזיקאים הכי חשובים כרגע בישראל, אפשר וצריך לצפות משלומי שבת ליותר.
