לשמוע את העולם, להכיר את עצמי

מאז שנולדה שסבלה חמי ולד מבעיות שמיעה, אבל הרצון להיות כמו כולם גרם לה להתכחש לכך. כיום, עם מכשיר שמיעה לאוזנה, היא מסייעת למבוגרים להתמודד בגלוי ונהנית לראות ילדים במצבה חיים עם עצמם בגלוי, ולא בסתר. "בזכות העבודה שלי ב'בקול' וב'שמע' הצלחתי להכיר, להשלים ולאהוב עוד חלק שמרכיב את השלם שלי"

חמי ולדפורסם: 04.03.12 , 13:03

הכל התחיל לפני 30 שנה, כשנולדתי תינוקת קטנה וחמודה עם עיניים גדולות וסקרניות ואוזניים בעיתיות. כתינוקת, סבלתי מדלקות אוזניים חוזרות ונשנות. למזלי בורכתי בזוג הורים טובים ומסורים שעשו הכל בכדי לעזור לי ולהקל לי על הכאב.

חלפו השנים, וגם בילדותי המשכתי לסבול מהאוזניים. כעת כבר נגרמה ירידה קלה בשמיעה. "ביליתי" הרבה בבדיקות שמיעה בהן נטען שאני לא מרוכזת, בעוד שבאמת לא שמעתי את הצלילים בבדיקה (עניין מתסכל למדי עבור ילדה). בנוסף, דלקות האוזניים נמשכו עד גיל בת המצווה.

כילדה הייתי עקשנית, ועוד יותר כנערה מתבגרת. התעקשתי שאני מסתדרת בחיי היומיום בבית הספר, ואכן כך היה. הסתדרתי עם מה שיש. השמיעה שלי כבר הייתה ירודה מספיק בכדי להקשות על איכות החיים שלי אך אני התעקשתי והתכחשתי למצב בכל תוקף, וסיגלתי לעצמי כל מני מיומנויות של השרדות כמו קריאת שפתיים, הטיית "האוזן הטובה יותר" בכדי לשמוע, וחשבתי שניהלתי חיים נורמליים כמו כולם. היו לי הרבה חברים, הייתי ילדה שמחה ומצחיקה אך לא באמת הייתי מודעת לכמה אני מפספסת (בשמיעה). את זה רק המשפחה שלי ידעה, מה שגרם להרבה ריבים עם ההורים. הם טענו שכשהם קוראים לי מאחור אני לא שומעת ואני מצדי הייתי בעמדתי, נחושה מאוד שכל עוד אני מצליחה לנהל שיחה פנים מול פנים (ולקרוא שפתיים) אז הכל בסדר איתי. עקשנית כבר אמרתי?!

נושא השמיעה שלי היה טאבו בבית. ממש ניסיתי להדחיק את העניין הזה מחיי, במיוחד אחרי שפסקו הדלקות וההתעסקות בהן דעכה. ראיתי את עצמי כשומעת ככל השומעים. בגיל 18 התגייסתי לצבא כמו כולם (לא בהתנדבות), עשיתי שירות מלא ונהנתי מכל רגע.

(צילום: ויז'ואל/פוטוס)

לצאת מהבועה

לקראת סוף השירות הייתה לי דלקת חמורה באוזן והייתי צריכה לעבור ניתוח לאיחוי עור התוף. לא מדובר במשהו שלא ידעתי עליו אבל לא הצהרתי על כך שהתגייסתי, שמא לא ירצו אותי (שוב ההכחשה והרצון להיות שווה כמו כולם).

עברתי ניתוח, שכשל. אמא התלוותה אלי לביקורת בה הודיע הרופא שהניתוח לא הצליח ושאל את שאלת השאלות: "האם את מסתדרת?" ואני בשלי, מאוד עקבית, "כמובן שכן!".

לשמחתי ולמזלי (למרות שבאותו רגע לא הרגשתי כך) אמא שלי חלקה עלי ואמרה את האמת שאליה אני מתכחשת כבר 20 שנה - מכשיר שמיעה!!!

מאיפה זה בא לי עכשיו? אחרי 20 שנה של בועה נעימה ובטוחה, מה אני צריכה בכלל לשמוע הכל? ועוד אני משתחררת עכשיו מהצבא!

אך אחרי מסע שכנועים של הוריי המקסימים החלטתי לנסות. קיבלתי את מכשיר השמיעה הראשון שלי מהצבא ואני מודה שבהתחלה הסתייגתי ואפילו התביישתי, וחששתי איך החברה תקבל אותי. לכן רק בני משפחה וחברים קרובים שלי ידעו.

רוצים להתנדב ליד העבודה? או קרוב לבית? חפשו את המקום הנכון עבורכם במפת הפרויקטים של יום המעשים הטובים 2012

ואז, אט-אט, בזמן שלי, התחלתי לנסות. ישבתי לבד, אני ומכשיר השמיעה החדש שלי, ועשיתי מבחנים לעצמי. ישבתי לבד בשקט ופתאום שמעתי את תקתוק השעון, את רעש המזגן... דברים יום-יומיים שבכלל לא ידעתי שמשמיעים איזשהו צליל - וזה הדהים אותי! חוויתי תחושה שמעולם לא הכרתי. פתאום הצלחתי לשמוע דברים שלא חשבתי שאוכל, שכלל לא עלו בדעתי!

פתאום הרגשתי מחוברת וזה רק סיקרן אותי להמשיך לנסות ולחקור את נפלאות מכשיר השמיעה שלי, שבמהרה קיבל את הכינוי "קשיו" (הדרך שלי לראות את המכשיר כמשהו קליל, ולא כפי שתייגתי אותו כמאיים וכשייך אך ורק למבוגרים).

זאת הייתה התרגשות גדולה עבורי לגלות עולם ולדעת שלא מימשתי חצי מפוטנציאל השמיעה שלי. כי כיום, כאשר אני מרכיבה מכשירים, זה מביא אותי למצב של שמיעה נורמלית, כמו אנשים ללא מכשיר שמיעה. ורק היום, כשאני או-ט-וטו בת 30, אני מתחילה להכיר ולאהוב את העולם שממנו ברחתי כל הזמן בתור ילדה, מהתווית הזאת שפחדתי ממנה של הילדה עם המכשירים.

להיכנס לעולם

המסע שלי בעולם כבדי השמיעה התחיל רק לפני ארבע שנים, כשהתחלתי לעבוד בארגון "בקול" - ארגון כבדי שמיעה ומתחרשים הפועל בין היתר למען זכויות והעלאת המודעות. שם בעצם הכרתי לראשונה בחיי אנשים כבדי שמיעה, אנשים כמוני עם מכשירי שמיעה. הרי כל חיי חייתי בסביבה של שומעים, במשפחה של שומעים, ופתאום כאן יש עוד כמוני...

וזה הרגיש לי טוב. קצת מוזר בהתחלה אבל ממש קצת, כי פגשתי אנשים מדהימים ומוכשרים, מעוררי השראה וכבוד, אנשים שווים כאחד האדם. ניתנה לי זכות להיות חלק מהשליחות של אנשי "בקול" בחברה הישראלית.

מזה ארבע שנים אני מרכזת תחנת מידע ותמיכה בראשל"צ ומודה על ההזדמנות שניתנה לי להעביר את המסר. אני מרגישה שהעבודה שלי ב"בקול" היא בעצם התיקון שלי, כי אני יושבת עם אנשים שעכשיו גילו/החליטו להכיר

בירידה בשמיעה שלהם. אני יודעת על מה הם מדברים, על ההכחשה והבושה של להודות בזה. נכון שלרוב יש פער גילאים ביני לבין הפונים שמגיעים אליי לייעוץ בתחנה אבל הדרך וההתמודדות זהות ונותנות תחושה בטוחה יותר. פתאום מגלים שהשד לא כזה איום ונורא, וכנראה שנתנו לכל מני דעות קדומות למנוע מאיתנו איכות חיים טובה יותר.

נערך פעם מחקר שהראה כי לאדם עם ירידה בשמיעה לוקח שבע שנים (!) לעשות משהו בנדון מהרגע בו גילה את הבעיה ממנה הוא סובל. בעיניי זה מדהים ועצוב גם יחד. היכולת שלנו להסתגל גם לדברים לא טובים בחיינו ולהסתפק במועט, לרוב מחוסר מודעות.

בנוסף לפעילותי ב"בקול" התחלתי לעבוד גם בעמותת "שמע" בשנה האחרונה. "שמע" היא עמותה שפועלת למען ילדים חירשים וכבדי שמיעה, ומעניקה להם מקום בו ירגישו טוב עם עצמם ושווים. במיוחד אמורים הדברים לגבי כבדי השמיעה, שהם בעצם חצויים ו"נופלים" בין עולם השומעים לחירשים (לעומת החירשים שלהם יש קהילה יותר מגובשת).

הגעתי ל"שמע" רק השנה, ואני מודה על המתנה הזאת שקיבלתי כי אני לומדת המון מהילדים האמיצים האלה שחיים עם עצמם בגלוי ולא בסתר (כמו שאני הייתי בתור ילדה), עם כל הקשיים וההתמודדויות שהחיים מזמנים. אין צורך לציין כמה ילדים יכולים להיות אכזריים בקבלת האחר, בדיוק הדבר שממנו פחדתי והתעקשתי כל כך לברוח בתור ילדה קטנה. הרצון העצום להיות שייך ושווה, כמו כולם. והיום, בזכות ודרך העבודה שלי ב"שמע", אני מקבלת את הלגיטימציה האישית שלי להיות הילדה עם מכשירי השמיעה, ולהיות גאה בזה!

בזכות העבודה שלי ב"בקול" וב"שמע" הצלחתי להכיר, להשלים ולאהוב עוד חלק שמרכיב את השלם שלי, של חמי נחמה ולד.