החיים על פי נייג'לה לוסון

עוד בערוץ האוכל:

10 מסעדות הבשר הטובות בישראל

10 ההמבורגרים הטובים בישראל

כך מכינים סטייק בבית: רפי אהרונוביץ' עם המדריך השלם

לבמה, שעליה היו שתי כורסאות, מיקרופון ושולחן קפה קטן, פסעה לאחר פתיח קצר אישה תמירה בשמלת מקסי בצבע יין, מגפי עקב מזמש עד הברך בצבע תואם ושיער חלק ומבריק, שנראה חפוף אך לא עשוי.

לוסון התיישבה, סידרה את השמלה בזריזות כך שתחשוף ברכיים בגרבונים שקופים שחורים, ולא היה צריך יותר מזה. בשניות שלקחה חציית הבמה היה נדמה לי שמעולם לא נראתה דקיקה יותר, ואולי מדובר במחטב ממזרי. כבר מרגש. אני שבויה.

אדם גופניק הוא כתב ב-"ניו יורקר" שהוציא לאחרונה ספר בשם: "The Table comes first: Family, France and the meaning of food"". נושא השיחה עם נייג'לה נסב סביב, בדומה לשם הספר, סביב אוכל ומשפחה והקשרים ביניהם.

השיחה התנהלה כמשחק פינג פונג מענג: גופניק מגיש ונייג'לה עונה באלגנטיות, עם הרבה ברק, חוש הומור וגישה מורכבת ואינטליגנטית. אסור היה לצלם או להקליט, אבל אף אחד לא אמר שום דבר על פנקס ועיפרון... אז הנה כמה פנינים מפיה של היפהפייה בעלת המבטא האנגלי ההורס:

על הארוחה המשפחתית: "אני מנסה לא לעשות אידיאליזציה מהעניין של לאכול סביב השולחן. הייתי ילדה ביישנית וזה הלחיץ אותי, ובתור ילדה לא אהבתי לאכול - זה היה חלק מהאוטונומיה שלי". אמה של נייג'לה סבלה מהפרעות אכילה וכמענה לזה, בגיל ההתבגרות היא החליטה שהיא לא תהיה רזונת.

לא צריך לעשות אידאליזציה של המנהג הזה? אכילה משפחתית סביב השולחן(צילום: index open)

איטליה נגד צרפת: "תמיד רציתי להיות איטלקייה. איטליה היא 'המדינה שלי'", אומרת נייג'לה, ולא מחמיצה הזדמנות 'לתקוע' קצת לצרפתים: "אומרים על הנשים הצרפתיות שיש להן שיק. זה לא בעיה, הן קונות את המערכת שמוצגת בחלון הראווה ולא טועות. בצרפת יש 'שפים', באיטליה כל אישה היא בשלנית. הייתי עוקצת את אבא שלי ואומרת לו "אה, צרפת זאת המדינה שצריך לעבור דרכה כדי להגיע לאיטליה!"

בצרפת יש שפים, באיטליה כל אישי היא בשלנית. אוסובוקו מסורתי ממילאנו(צילום: ירון ברנר)

על כתיבה: "התחלתי לכתוב כי חשבתי שאכתוב את הרומן הגדול של המאה העשרים. כשהתחלתי לכתוב על אוכל, כתבתי לאנשים שקוראים ולא לאנשים שרוצים מתכונים. הייתי כותבת, 'לסיום, פזרו מעט פטרוזיליה'. העורכים היו חוזרים אליי: 'אבל כמה בדיוק?'. 'אני לא יודעת כמה', הייתי אומרת להם. 'אוקיי, תכתבו 2-3 כפיות, שזה ייראה אמין'".

כאן התגלגלה השיחה לדיון כלכלי קצר בין גופניק ללוסון. גופניק מזכיר את מה שכולם יודעים - שאנחנו קונים שקית שלמה של פטרוזיליה בשביל חופן אחד וכל השאר נרקב ומגיע לפח. "אבל אם ימכרו רק חופן, ענף הפטרוזיליה יתמוטט", הוא אומר.

כמה שמים? כמה שרוצים. נייג'לה מתקשה להסביר כמה פטרוזיליה צריך במתכונים(צילום: ירון ברנר)

לוסון משיבה: "זה מזכיר לי את התה. פעם היו עושים תה בקנקן ונהוג היה לשים 2 כפיות לכוס ועוד 1 לקנקן. היום שקית שוקלת 2 גרם, וזה צמצם בגדול את צריכת התה".

"את כותבת יומן?", שואל מישהו מהקהל. "התרגלתי לכתוב תמורת כסף. חוץ מזה, למי שיש משפחה אין זמן ליומן", היא עונה בכנות.

על טלוויזיה: "לעשות טלוויזיה זה דבר מורכב. אני חושבת שצריך לבחור בעבודה שהיא מצד אחד לא משעממת ומצד שני לא מלחיצה עד פחד. טלוויזיה היא גם משעממת וגם מפחידה. זה מדיום מלאכותי שצריך להיות בו מאוד טבעי. בסופו של דבר, אני עושה את מה שאני עושה ומקווה לטוב. אני גם לא שולטת בתוצאה - בשביל זה הייתי צריכה לצפות בכל מה שמצולם ואני לא. אבל חשוב לי מאוד הסאונד. לפעמים אחזור על פעולה מסוימת כדי שהיא תישמע יותר טוב".

על הגישה האליטיסטית לבישול: "בישול הוא לא עניין של מצוינות אלא של מסוגלות. אני חושבת שהפעולה של קילוף תפוח אדמה היא כבר דבר יפה".

דבר יפה. מתעסקים עם תפוחי אדמה(צילום: ירון ברנר)

על השילוב הקטלני של רעב ואישה: "אצל נשים רעב הוא תמיד משבר", אומרת נייג'לה (באנגלית זה נשמע קולע יותר: For women, hunger is always a crisis""). "לכן אני תמיד אוכלת לפני, מחשש שלא יהיה לי זמן אחר כך. בעלי אומר לי: 'אני לא מדבר איתך, את צריכה לאכול'".

ועוד כמה שאלות שזרקו אנשים מהקהל:

- מה את הכי אוהבת לאכול?
"רוטב ברנייז (Sauce béarnaise)".

- מה את מכינה לאורחים שהגיעו במפתיע? (נושא שמטריד במיוחד אמריקאים, שמתכננים הכול הרבה זמן מראש - מ.פ):
"לפעמים עדיף אורחים בהפתעה מאשר אורחים שהזמנת, כי אין לך זמן לפחד מהם", מגיעה התשובה ועימה מתכון: "פסטה עם שום, צ'ילי וקליפת לימון מגוררת, שמוסיפה עניין לכל דבר".

- איזה גבינה את הכי אוהבת?
"גבינה מהסוג שבסרטי מדע בדיוני מוקדמים הייתה הדבר הזה שמשתלט על העולם, כל דבר כחול. לפעמים המשפחה שלי מכריחה אותי לעבור חדר בגלל זה".

- מה את אוכלת בבוקר?
"ביצה רכה עם קצת מלח גס ופלפל לבן על לחם פומפרניקל".

- קפה או תה?
"תה. קפה הוא שמנוני וזה לא מסתדר טוב עם ביצה, שגם היא שמנונית".

- האם את תמיד אוכלת בנחת או שלפעמים את אוכלת בלחץ?
"always eat in a hurry I", היא עונה.

על השאלה שנשאלה בסיום הערב, "איזה מסעדה את הכי אוהבת בניו יורק?", אני צריכה להודות לאלמוני ששאל אותה, כי ברגע שהכול נגמר והנוכחים, נשים בשיער מכסיף, זוגות של חברות, אימהות עם בנות, זוגות של גברים ולא מעט אנשים שבאו בגפם, נעמדו בתור לחתימה על הספר החדש של האלילה, "קיטשן", עצרנו מונית וטסנו למינטה טאברן (Minetta Tavern) שבשכונת הווסט וילג'.

התיישבנו על הבר, הזמנו המבורגר וסטייק עגל עשויים לעילא עם מרטיני בהתחלה, יין באמצע ומשהו שכבר לא זיהיתי בסוף, כנראה קוניאק.

 ועוד ידיעה משמחת לסיום: למרות ההסתייגות שלה מטלוויזיה, היא מצלמת עוד עונה.

נסו את המתכונים של נייג'לה:

פסטה עם כדורי בשר

קציצות סלמון

קלמארי במלח ופלפל

מרק חריף חמוץ מהמזרח הרחוק