מתחתנת בפעם השנייה: אולי הפעם יהיה טוב יותר

בני אדם באופן כללי, הם יצורים אי-רציונאליים. אנחנו תופסים את עצמנו כיצורים תבוניים, אבל מרבית ההחלטות שלנו מונעות מתוך רגש. אולי בשל כך אנו נוטים לייחס להן רציונאליות שלאחר מעשה, ובכך להעניק להן לגיטימציה ולאשרר את התקפות שלהן, דברים המאפשרים לנו להמשיך ולהחזיק ברעיון שאנו יצורים שקולים ומחושבים.

עוד בנושא:

פרק ג': חתונה שלישית גלידה?

גירושים זה לא הכול, או הסוף

גרוש וטוב לו?

ככה לא תתחתני שבע שנים, טפו טפו טפו

ההוכחה הניצחת להיותנו בלתי רציונאליים בעליל היא תופעת הנישואין. למרות שיעור הגירושין הגבוה, כ-50 אלף איש ואישה עדיין באים בברית הנישואין מידי שנה. אחד מתוך שלשה זוגות ששוברים כוס מתחת לחופה, גם ישבור את הכלים ויתגרש, בסופו של דבר.

לי זה לא יקרה

למרות שיעור גירושין של כמעט שליש מהאוכלוסייה היהודית, אנחנו עדיין ממשיכים להתחתן, ויתרה מזאת – אנחנו משוכנעים במאה אחוזים שלנו זה לא יקרה. ככה זה, כשאנחנו מאוהבים אנחנו בטוחים שנהיה יחד לנצח, כנראה שהאהבה באמת פוגעת באיי קיו. לפיכך, האנשים שמעוררים בי את החשד הרב ביותר, אחרי תזונאים שמנים, הם סטטיסטיקאים נשואים.

פעמים רבות כשאנו מאוהבים, אנחנו נוטים להגיד דברים שנצטער עליהם בעתיד, כמו "בוא נתחתן". בהתחלה אנחנו מתפלשים באושר ומשמינים מנחת. לאחר מכן שוקעים בשגרה ומחליפים אהבה בידיות אהבה, ולבסוף - מפנטזים בכל פעם שבן הזוג יוצא מהבית - איך הוא לא חוזר יותר בחיים.

מאז ומתמיד הייתי נגד הילולת הנישואין. לא הבנתי למה המדינה והדת צריכות להתערב בענייני האישות שלי, מדוע עלי לתת יד לטקס ולמוסד שוביניסטים, ומה פתאום שאשפוך את מיטב כספי על הפקה של ערב אחד.

כיאה לאחת החמושה בצרור של עקרונות, מצאתי את עצמי הראשונה בחבר'ה שמתחתנת. עד עכשיו אני משוכנעת שאמא שלי עשתה קומבינה עם מרפי. אם חיפשתם הסבר הגיוני לכך - ותרו מראש, שכן יחוס מניעים רציונאליים להתנהגות אנושית הוא אי-רציונאלי בעליל.

בדיעבד, כנראה שצדקתי, כי לאחר הנישואין – שהיו אמנם ארוכים יותר מהנישואין של בריטני ספירס לג'ייסון אלכסנדר אבל לא בהרבה – יצא לי לבדוק את סטטיסטיקת הגירושין על בשרי. כמו שמודעות לסטטיסטיקה לא מונעת ממך לחשוב "לי זה לא יקרה", כך היא לא מונעת את תחושת הבושה. נכון, אדם אחד מתוך שלושה מתגרש, אבל זה עדיין לא היה אמור לקרות לי.

איפה הכסף?

איפשהו בראש מנקרת תחושת כישלון, שמתעצמת במפגשים עם אנשים שהוזמנו לחתונה. האשמה משתקפת דרך עיניהם, כאילו אומרים הם: "הבאתי לך צ'ק של 500 שקלים. המינימום שיכלת לעשות הוא להישאר נשואה". תחושת הבושה מתגברת כאשר אני מוזמנת בעצמי לחתונה. אולי זו הסיבה בגללה תמצאו אותי עולצת וניצבת אחרונה על הרחבה. גם אם אסון וורסאי יתרחש בשנית, אוחז בנברשת ואמשיך לקפץ ולפזז כשרגליי משתלשלות בין שמיים לאדמה.

קשה למצוא אמפתיה מהסביבה לתחושות אלה, שכן הדעה הרווחת היא שעדיף להיות גרושה מאשר רווקה. אם את רווקה בת 35, הזדעזעתי לשמוע, חושבים שמשהו פגום בך. אם את גרושה הרי שסימנת "וי" על נושא הנישואין, ואת יכולה להיות רגועה.

התגובות שקיבלתי גרמו לי להרגיש כמו מישהו שמתלונן על ציון נכשל, בפני אנשים שלא הצליחו להתקבל ללימודים. העניין הוא שהייתי מעדיפה לוותר על הלימודים מראש, מאשר לנסות ולהיכשל. אולי זה חינוך פולני כזה שלא שוברים את הכלים כי מה יגידו השכנים, כי אצלנו הכלים מחכים ללילה בשביל להישבר לבד בחושך. חוץ מזה, איך נשבור את הכלים אם אנחנו אפילו לא אוכלים בהם, הרי התפקיד שלהם הוא להיות מוצגים בפני האורחים בוויטרינה.

תמימות או בעיית זיכרון חמורה?

אם יש משהו פחות מובן בעיני מאנשים שמתחתנים, זה אנשים שמתחתנים בפעם השנייה. אפשר להמשיל אותם למעשן כבד שהחלים ממחלת ריאות ועדיין סבור שאם ימשיך לעשן לא יקרה לו דבר. להגיד "נאהב לנצח" בניסיון הראשון מצביע על תמימות חמודה, לומר זאת בניסיון השני מצביע על בעיית זיכרון חמורה.

באורח פלא, אנשים גרושים בטוחים שלהם זה לא יקרה גם בפעם השנייה, אחרת לא היו הם מתחתנים שוב. אנחנו מתקשים ללמוד מתוך ניסיונם של אחרים, ומסתבר שגם מהניסיון של עצמנו איננו למדים. ומאחר שאני מצטיינת בהפקת לקחים, בי נשבעתי שלעולם יותר לא אתחתן, והתיישבתי בכל פינת שולחן שמצאתי בתקווה להיות רגועה למשך שבע השנים הקרובות.

אך מאחר שכבר הפגנתי עמידה על עקרונות ועקביות, כשבן זוגי הנוכחי הציע לי נישואין מיד אמרתי "איי דו". בניגוד לערכים, עקרונות נועדו להישבר. עמידה עיקשת על עקרונות דומה לעמידה על קליפת בננה, אם נעמוד עליהם מספיק זמן נאבד אחיזה ונמצא עצמנו מחליקים מהם בסופו של דבר.

למרות זאת, תחושת הבושה ממשיכה ללוות אותי. איך אספר לאנשים על האירוסין הטריים לאחר כישלון הפעם הקודמת? האם הם ייקחו אותי ברצינות, ומדוע ישיבה בקרן השולחן לא עזרה? כנראה שהאמונה הטפלה הזאת היא תפלה.

אבל ישבתי בקצה השולחן!

אולי אמונות טפלות לא עובדות עבור אשכנזים, ועליהם להתמקד בדברים בהם הם טובים, כמו גרימת רגשות אשם. אלו בוודאי יהיו מנת חלקי, לאחר שהחברה הכי טובה ואמא שלי ילמדו על האירוסין מתוך הכתוב כאן בטור. תחושת הבושה כה עזה, עד כי לא סיפרתי על הדבר לאיש. ממילא לא מדובר בחתונה מיידית, אלא בתיאום ציפיות ובהסכמה עקרונית.

מקור הבושה הוא בפער שבין התחושה הודאית שנהיה יחד לתמיד, לבין הידיעה שיש לנו סיכוי של שליש להיות יחד באופן זמני. כשאנשים נקלעים לעימות בין תחושה רגשית לבין מציאות עובדתית, הם מחפשים נימוקים רציונאליים לישוב הדיסוננס.

הכתובה הייתה על הקיר

העובדה שאנשים רבים מתחתנים בפעם השנייה, השלישית או הרביעית, מרמזת על כך שמוסד הנישואין עדיין לא פשט את הרגל. אנשים לא תולים את האשם בנישואין עצמם כמוסד, אלא בבן הזוג הספציפי ככזה שלא היה מתאים עבורם. כך הם מוצאים פתרון רציונאלי לכאורה, לקונפליקט המתקיים בין מציאות לבין תפישה.

היום, באופן רשמי, אני משתחררת מכל תחושות הבושה, הכישלון והאשמה. לא אני נכשלתי, אלא הנישואין הם שכשלו. ואולי אני בכלל אמיצה, על כך שניסיתי למרות סיכויי הצלחה לא גבוהים, ועל כך שאני ממשיכה לחלום ולהעיז, לא ממקום תמים הפעם, אלא מישירה עיניים מפוקחות לפנים.

בין אם השתכנעתם או לא, עבורי נפתר הקונפליקט, כי כשמעורבת אהבה אנחנו רציונאליים רק לכאורה. מקסימום, אם אתגרש בשנית, תמיד אוכל לומר שהכתובה הייתה על הקיר.

לכל הכתבות, העדכונים והסקרים - כנסו לעמוד המעריצים שלנו בפייסבוק