לא על הדבשת לבדה

לפני שנים אחדות צעדו מאות כפריים במישור סחוף רוחות בהרי האנדים, עם שללם, עדרי ויקוניות עצבניות וזריזות, קרובות של הלאמה והאלפקה, קטנות ופראיות יותר מגואנקו. הם שחזרו טקס עתיק של האינקה, שרו מזמורים ואחזו חבל שעליו קשורים סרטים צבעוניים, הקיפו את הוויקוניות, והדפו אותן למכלאה.

מאות שנים ביקשו ציידים לשים ידיהם על הצמר היקר ועל עורן של הוויקוניות, אך לא ניסו ללכוד את היונק החמקמק, שמהירותו מגיעה לכ-50 קמ"ש, אלא פשוט ירו בו. כיום לוכדים בפרו את הוויקוניות, גוזזים את הצמר שלהן ומשחררים אותן, במסגרת אירוע לאומי שנתי, הצ'אקו, ביטוי מתחדש של התרבות הילידית וחגיגת ניצחון במערכה הבין-לאומית להצלת בעלי חיים בסכנת הכחדה, שאליה עומדים להתווסף גם גמלי העולם החדש (Lamoids) המבויתים. 

לא על הדבשת לבדה

ששת מיני משפחת הגמליים (Cameloidae) בעולם נמנים עם היונקים אוכלי הצומח הגדולים ביותר באזורים צחיחים. הם תורמים באופן מכריע לנוכחות האדם בסביבות חיים מדבריות. בנוסף לביות הגמל החד-דבשתי מדרום-מערב אסיה וצפון אפריקה, והגמל הדו-דבשתי בערבות מונגוליה, ידועים גם ארבעה גמלי עולם חדש שמקורם בדרום אמריקה, שהגיעו גם לאפריקה ולישראל. אלה שורדים בהרי האנדים המדבריים שבהם מגוון ביולוגי מרשים.

האלפקות והלאמות הן מסדרת שסועי הפרסה (Artiodactyla), סדרה גדולה של יונקים פרסתניים (Ungulates) שבה כ-220 מינים. רובם שוכנים באזורי מחיה פתוחים, כמדבריות, מישורים וסוואנות, חלקם ביערות, ומשפחה אחת חיה בקרבת מים.

שמה הלטיני של הסדרה מבוסס על צורת האצבעות הכפולה: לכל המינים חסרה האצבע הראשונה, והאצבעות השנייה והחמישית קטנות. עיקר משקל הגוף מושתת על האצבעות השלישית והרביעית, ולעתים האצבעות הללו מתאחות יחד.

לכל הגמלים שיניים עליונות חותכות, ואצל הזכרים שבין גמלי העולם החדש הן בעלות קצוות חדים, ובשתי הלסתות. הגמלים מצטיינים בקשיות קרנית על החזה ובמפרקי הרגליים.

הגמל שונה מיונקים בעלי פרסות אחרים, בכך שעומס המשקל יושב על כרית (קצות האצבעות) יחידה ולא על הפרסות, ורק הסוליות הקדמיות של הפרסות נוגעות בקרקע. המינים הדרום אמריקניים מותאמים לשטחים הרריים, וכריות האצבעות שאינן רחבות כמו אצל שאר הגמלים, ניתנות להזזה כדי לסייע לצעידה בשבילים סלעיים ומדרונות חצציים. המאפיינים האחרים הם התפצלות השפה העליונה, הצוואר המכופף הארוך, והיעדר עור מתוח בין הירך והגוף, כך שהרגליים נראות ארוכות מאוד.

גמל. לפני מליוני שנה היה בגודל של ארנבת (צילום: שיר רן)

הבולטים בחבורה: וויקוניה, גואנקו, לאמה ואלפקה

הוויקוניות משוטטות בהרי האנדים הגבוהים במרכז פרו, בצפון-מזרח פרו, מערב בוליביה, וצפון-מערב ארגנטינה, ברום שבין 3,200 ל-4,800 מ'. גובהן בכתפיים מגיע לפחות ממטר אחד, משקלן מכ-40 עד 55 ק"ג, והן נחשבות לקטנות ביותר בארבעת המינים. צבעיהן בגוון הקינמון, מלווים בכתמים לבנים בחלקים התחתונים.

הגואנקו, הקטנים מהלאמה והאלפקה, משוטטים מגובה פני הים ועד לרום של כ-4,250 מ', במדרונות מדבריים עשבוניים בהרי האנדים בפרו, ובאזורים בפטגוניה, בצ'ילה וארגנטינה, המשובצים בסוואנות, אזורים שיחניים, ולעתים יערות גשם משווניים ברום הנמוך. אורך גופם מגיע לכ-1.2 מ', גובהם בכתפיים מגיע עד לכ-1.15 מ', משקלם כ120-90 ק"ג, צבע פרוותם חום וחלקיהם התחתונים אפורים עד שחורים.

הלאמות, שתפוצתן בהרי האנדים של פרו, מערב בוליביה, צפון-מזרח צ'ילה וצפון-מערב ארגנטינה, משוטטות באחו עשבוני אלפיני ושיחני, ברום שבין 2,300 ל- 4,000 מ'. אורך גופן נע מ-1.2 ל-2.25 מ'. בדומה לאלפקה, גובהן בכתפיים כ-1.2 מ', ומשקלן

155-130 ק"ג. צבעיהן העיקריים הם לבן, חום, ואפור עד שחור.

תפוצת האלפקות, שפרוותן ארוכה משל הלאמות, מוגבלת להרי האנדים של מרכז פרו עד למערב בוליביה. הן משוטטות באחו העשבוני האלפיני ברום כ-4,800-4,400 מ'. גובהן בכתפיים מגיע עד למטר אחד, פרוותן לבנה, שחורה וחומה-אפורה.

ללאמות ולאלפקות אין אמצעי הגנה כקרניים או פרסות קשות נגד אויבים. התברר שכשהן במרעה, והן מאוימות על ידי כלבים משוטטים, האלפקות מיישרות קו נגד התוקף, עטות עליו תוך שהן רוקעות ברגליהן ויורקות, וכך מגרשות אותו. האסטרטגיה שלהן מלמדת שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.

עובדים על הדור הבא: מזדווגים בשכיבה

גמלי העולם החדש מתרבים עונתית. ההזדווגות אצל כלל הגמלים מתבצעת בשכיבה. משך ההיריון של הוויקוניה כ-335-330 יום; של הגואנקו מכ-345 עד 360 יום, של לאמות כ-350-360 יום, ושל האלפקות כ-345-340 יום.

להשוואה, משך ההיריון של הגמלים החד-דבשתיים כ-390 יום, והדו-דבשתיים כ-450 יום. בשגר צאצא אחד. זמן קצר לאחר ההמלטה הגור עומד על רגליו ועוקב אחרי אמו. הנקבה מתייחמת מחדש בתוך 24 שעות לאחר ההמלטה, אך לרוב אינה מזדווגת במשך שבועיים לאחר ההמלטה. גמלי העולם הישן מתרבים כל השנה. שיא הרבייה בעונת הנצת הצמחים באביב.

כיצד מבדילים ביניהם?

רוב האלפקות (כ-90 אחוז) והוויקוניות (כ-70 אחוז) נמצאות בפרו; רוב הלאמות (כ-70 אחוז) שוכנות בבוליביה, וכמעט כל הגואנקו (96 אחוז) חיים בארגנטינה.

גואנקו

צבעי הגואנקו משתנים מעט מחום בהיר לחום כהה ועד ללבן בגחון. לגואנקו פנים אפורים, אוזניים ישרות קטנות, ועיניים גדולות וחומות. מקור שמם בשפת הקצ'ואה (Quechua) במילה wanaku, או בלשון הקדומה huanaco, וצעירי הגואנקו כונו chulengo.

הגואנקו אוכלים עלים ועשב, והם גדולים פי שניים מהוויקוניות. הם חיים באזורים הרריים צחיחים, בין אזורים עשבוניים ושיחניים ובסוואנות, ולעתים הם חודרים גם ליערות ברום שבין גובה פני הים ל-4,250 מ'. בניגוד לוויקוניות, הם אינם זקוקים לשתייה, אך הם מצטיינים בשחייה. הגואנקו שורדים טוב יותר בליקוק נוטריינטים ואדי נוזלים מקקטוסים.

הארגון הטריטוריאלי שלהם דומה לזה של האלפקה והלאמה. צעירי הגואנקו (והוויקוניה) מסולקים ממשפחותיהן הגרעיניות על ידי הזכר הבוגר, ויוצרים עדרי רווקים המונים עד לכ-50 פרטים. הקבוצות המונהגות על ידי הנקבות קטנות, והן מונות עד עשרה פרטים בוגרים בכל אחת. בשעת סכנה פועים הגואנקו בתדרים גבוהים, והזכר הדומיננטי רץ לפני העדר כדי להגן עליו. מהירותם עשויה להגיע ל-56 קמ"ש באזורים סלעיים ותלולים. אויבם העיקרי הוא הפומה. אמצעי הגנה פסיבי הוא עור הצוואר העבה, המקשה על הפומה לחדור אותו ולהכניעם. עור הצוואר, אגב, משמש בבוליביה לייצור סנדלים.

הגואנקו החיים במישורי הפמפס בארגנטינה מנו בעבר מיליוני פרטים, אך הם פחתו בעיקר בגין ציד. בבוליביה יש מגמה אצל האינדיאנים לחזק את האוכלוסיות שלהם באזורים מסוימים. אוכלוסיית הגואנקו עומדת היום על כ-875,000 פרטים. תוחלת החיים של הגואנקו היא כ-25-20 שנה.

ויקוניה

הוויקוניות העדינות הן הקטנות מכל מיני הגמליים. משקלן מגיע לכ-55 ק"ג. הן מותאמות לתנאים יובשניים ולילות קפואים, ומסוגלות לעבור במהירות מרחקים גדולים. כשאר המינים, גם לוויקוניות יש צוואר ארוך, רגליים דקות מרופדות ומשוסעות בכפות המדרך, והן צועדות ברכות; עיניהן עגולות, ופרוותן צמרית וצפופה. גם הוויקוניה נמנית עם אוכלי העשב, והיא חיה באחו האלפיני העשבוני ברום שבין 3,700 ל-4,600 מ'.

הוויקוניות חיות בקבוצות משפחתיות קטנות בהנהגת זכר טריטוריאלי יחיד, שמאיים על מתחרים ועל טורפים המאיימים על צעירים. הן חיות בקבוצות נפרדות של זכרים ונקבות. הזכרים טריטוריאליים ומגנים על הנחלה שבה חיות כמה נקבות עם צאצאיהן.

לטריטוריה שני חלקים: טריטוריית אכילה ששטחה כ-1.8 קמ"ר, שבה מבלות הוויקוניות רוב היום, ונחלת שינה באזורים גבוהים יותר ששטחה כרבע קמ"ר. המסדרון האקולוגי בין שתי הנחלות אינו מוגן, אך הוא משמש לצרכים חברתיים, ולעתים קרובות יתבצעו בו ההמלטות וגידול בטוח יותר של הצאצאים.

לאמות‏ (צילום: יהודה טל)

1

2

3

4

5

6

7

הוויקוניות משתמשות בתקשורת בשפת גוף, המתבטאת בין השאר בשינויים במצב הזנב והאוזניים. קולותיהן מהדהדים בקריאות אזהרה בתדרים גבוהים המזכירים צהלת סוסים, וכביטוי לרוגז או פחד. בנוסף, קולות רכים משמשים לחיזוק הקשר, כשפת מחוות שטרם פוענחה כיאות. קולן הייחודי והנפוץ יותר, משמש להזמנת נקבות להזדווגות.

בעבר חיו מאות אלפי ויקוניות ברחבי האנדים, מאקוודור ועד ארגנטינה. הוויקוניה הייתה חיה מקודשת באימפריית האינקה, עד לנפילתה לאחר פלישת הספרדים ב-1532. היא הגיעה בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת לסף הכחדה, אז מספרן של הוויקוניות הצטמצם לכ-12,000 פרטים בלבד.

פרו הכריזה על אזור פאמפה גלראס באייקוצ'ו כשמורה לאומית, וכיום השמורה היא מקום המקלט העיקרי לוויקוניות. מאז שנות ה-70 גברו מאמצי השימור והממשק בפרו, צ'ילה וארגנטינה, והובילו להתאוששות האוכלוסיות, ומספרן נאמד כיום בכ-250,000.

אלפקה - צמרירית ומעכלת בקבקוקים

האלפקה בויתה לפני אלפי שנים על ידי אנשי המוחה (Moche) שמצפון פרו. לצמר האיכותי של האלפקה והוויקוניה יש ביקוש רב. זה של האלפקה בשל איכות הסיבים ומספרם בשערה, ושל הוויקוניה בגין רכות ועדינות פרוותה. האלפקה קטנה בהרבה מהלאמה.

האלפקות נעות בעדרים במשך כל השנה במורדות הרי האנדים של דרום פרו, צפון בוליביה, אקוודור וצפון צ'ילה, ברום שבין 3,500 ל-5,000 מ'. הן אוכלות עשב ומגוונות בעלים, אך מנסות לעכל כל דבר בקרבתן, לרבות בקבוקים ריקים. לאלפקה יש קיבה שלה שלושה מדורים, ולכן היא אינה משתייכת למעלי הגירה האמיתיים, אף שהיא מסוגלת לאכול פריטי מזון שאיכותם ירודה.

האלפקות למדו להימנע מצמחים רעילים, לרבות אזליאה, הרדוף הנחלים ושרכים, וכחיות משק הן נמנעות מאגבה וציפורנים, נרקיסים וכרכומים, בלוטים או אצטרובלים, תפוזים ושעועית.

האלפקה משמיעה קולות אזהרה שכנראה מיוצרים בחלל האף. לאלפקה גם קולות נוכחות ידידותיים, כמו המהומים, שנועדו ליידע את שאר הפרטים על מקום המצאה. קולות קריאה גבוהים מעידים על התרגשות, ובמריבות משמיעים הזכרים מעין צרחות שנועדו להפחיד את היריב.

האלפקות יודעות גם לבעוט ברגליהן הקדמיות כדי לסלק טורפים קטנים, מטרידים או פולשים. האלפקות יורקות כשמרגיזים אותן, ובעיקר במריבות תוך-מיניות. יריקת האלפקה מכילה בעיקר אוויר ומעט נוזלים, אף שקיבתה החומצית יכולה לשחרר רוק ירקרק שצבעו נעוץ בתפריטן העשבוני. מיעוט הטורפים באנדים מאפשר להחזיקן באזורים פתוחים ללא גדרות או בתי מחסה.

האלפקות עושות את צרכיהן בצוותא כקהילה, ובעיקר הנקבות, כאשר אינן עוסקות בשיחור מזון. משערים שהדבר נועד להגביל את התפשטות טפילי המעיים. לאחר עשיית צרכים מצד הנקבה הראשונה, משתמשות ב"שירותים הציבוריים" גם שאר האלפקות בעדר.

ההתנהגות הזאת סייעה בביותן. בשבי האלפקה צריכה לאכול כמות השווה לאחוז אחד עד שניים בלבד ממשקל גופה ליום, שזה פחות מ-30 ק"ג עשב לחודש. למי השתייה שלה מחדירים ויטמינים ומינרלים להעשרת התפריט. אוכלוסיית האלפקות בעולם נאמדת כיום בכ-3.3 מיליון פרטים.

לאמה

הלאמות שימשו אצל בני האינקה במשך מאות שנים כחיות משא להעברת סחורות. כושר הנשיאה שלהן כ-60-25 ק"ג, והן מסוגלות לנוע 32-15 ק"מ ביום. במסע הררי כזה יכולות ליטול חלק כמה מאות לאמות. בטבע הלאמות זקוקות לגישה לאזורי אכילה עתירי נוטריינטים (חומרי תזונה), והן יכולות להתרבות בטרם הגיעו לגיל שנה. רוב הנקבות מזדווגות לראשונה בגיל שנתיים. אוכלוסיית הלאמות בעולם נאמדת כיום בכ-3.7 מיליון פרטים.

צמר, סחר ותיירות

האלפקה הצמרית יותר מחליפה בהרי האנדים את הלאמה כמין החשוב ביותר בתרבות המקומית. בתעשיית הטקסטיל, המונח אלפקה מתייחס לשיער של האלפקה הפרואנית, אם כי כיום המונח מתייחס גם לסיבים דומים המופקים מצמר כבשים איסלנדיות, עזי אנגורה (מוחיר) ואפילו צמר אנגלי באיכות טובה.

מהאלפקה מפיקים אריג עבה ומשתמשים בו לייצור סיבי צמר לאריגה ושזירה, רך למגע ומחמם, המשמש לייצור פונצ'ו, סוודרים, ואפודות, שמיכות, כפפות, גרביים, מעילים, שטיחים, כיסויי מיטה ומוצרי טקסטיל אחרים. המוצר הסופי מבוסס על למעלה מ-52 צבעים טבעיים שסווגו בפרו לבדה, 12 באוסטרליה ו-16 בארצות הברית.

אלפי קהילות פרואניות מתקיימות מגידול אלפקות לצמר, אך הישרדותן מאוימת במעבר אלפים מהן מדי שנה לצ'ילה ובוליביה, שם הן נלכדות ומועברות לארצות הברית ואוסטרליה, ונמכרות כחיות מחמד באלפי דולרים.

החקלאים הפרואנים העניים צריכים להחליט אם למכור את האלפקות בפרו תמורת מאות דולרים או לעבור עמן את הגבול, שם אפשר להשיג תמורתן סכום כפול. אלפקות רבות שאיכות הצמר שלהן גבוהה הועברו במעברי הגבול וצמצמו את איכות הצמר בפרו ואת המאגר הגנטי שלהן. בפרו מביעים חשש שלא נעשה די כדי למנוע את המעבר, וכי תעשיית האלפקות הגדולה ביותר בעולם עלולה לרדת לטמיון.

באזור פונו (Puno), שבדרום פרו, נאמדו כ-1.6 מיליון אלפקות, יותר מאשר בכל מקום אחר. החוואים המקומיים, החיים ברום של כ-4,270 מ', הם העניים ביותר בפרו. החברה הגדולה ביותר לגידול אלפקות בפרו נקראת Rural Allianza. "ברום כה גבוה, אין סיכוי לגדל כבשים או בקר, ולכן מתמקדים בגידול אלפקות המסתגלות לרום בקלות ומהוות מקור הכנסה חשוב", אומר לואיז אפאזה, מנהל החברה.

הוויקוניה, לעומת זאת, מייצרת כמות מזערית של צמר יוקרתי. הביקוש אליו רב, ולכן מחירו מאמיר, משום שניתן לגזוז את צמרן המשובח של הוויקוניות רק מדי שלוש שנים. צמר הוויקוניה - הידוע כקל משקל, מחמם מאוד ובעל מרקם חלק, נחשב לצמר היקר ביותר בעולם.

500 דולר לקילוגרם צמר של וויקוניה

בעוד צמר קשמיר נמכר בכ-56 דולר לק"ג, האיכרים של לוקאנס, השוכנת במדינת אייקוצ'ו, 410 ק"מ דרומית-מזרחית ללימה בירת פרו, מוכרים את צמר הוויקוניה ליצואנים ב-500 דולרים לקילוגרם. הודות לשילוב של צעדי שימור, חקיקה ויצירת שווקים מסודרים למסחר הבין-לאומי בצמר, הוגבל הסחר בצורה חמורה במשך כמה שנים. לפני כשש שנים ביטלה ארצות הברית את האיסור על ייבוא הצמר, והעניקה תמריצים כלכליים המעודדים את הכפריים

מספר הגואנקו בדרום אמריקה נאמד בשעתו בכ-50-35 מיליון פרטים רק במישורי הפמפס בפטגוניה, והוא נחשב למין הנפוץ ביותר בדרום אמריקה בשנות ה-80 של המאה ה-20. מאז מספרם הצטמצם ביותר, ומשום כך הם מוגנים בצ'ילה ובפרו, אך לא בארגנטינה. רבבות פרוות של בוגרים וצעירים שמכונות chulengos מוצאות עדיין את דרכן לארצות אחרות כמרכיבי ייצוא חשוב של מין זה.

מספר האלפקות והוויקוניות נמצא בגידול מתמיד לנוכח הערך הגבוה של הצמר שלהן ויכולת האדם לגדל את האלפקות. מנגד, מספרן של הלאמות פוחת כיוון שהן מוחלפות על ידי משאיות ורכבות, בדיוק כפי שמעמדו של הגמל כ"ספינת המדבר" פוחת עם שיפור התעבורה והעברת הסחורות והמשאות בתקופה המודרנית. בנוסף הוחדרו הלאמות לכמה ארצות בעולם במספרים קטנים, לנשיאת משאות, סיוע לצבאות וכחיות מחמד. מספר הגואנקו פוחת בעיקר בגלל ציד ותחרות עם חיות המשק של האדם.

• נדב לוי, זואולוג (MSc), מרצה, מדריך וכתב מדעי, המתמחה בחקר בעלי חיים אינטליגנטיים, אקולוגיה, אתיקה ובעיות שמירת טבע.  תודות לאילן ונעמה דביר, מייסדי חוות האלפקות, על עזרתם בהכנת הכתבה.
  

• הכתבה פורסמה בגליון 193 של "טבע הדברים "
  

• מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד