היכנסו מתחת לאלונקה למען האחיות

חיי אדם חשובים מהכול, וזה ערך נעלה בחברה הישראלית. תקציב הביטחון העצום שלנו הוגדל כדי לשמר ולהציל חיי אדם, אנחנו נלחמים בתאונות הדרכים, מפתחים תרופות חדשות ופורצות דרך, והכול למען הצלת חיי אדם. בשלב מסוים, לא יודע להצביע מתי בדיוק, המושג הזה הפך נדוש ומעניין קצת פחות מתוכנית ריאליטי ממוצעת מינוס. למה זה קרה לנו?

עוד בערוץ הדעות של ynet:

סקעת, צא להן מהרחם / שי זמיר

במדינת האח הגדול מדברים רק עברית / יחיעם פריאור

בקריירה הקצרה שלי בתור אח, ניסינו, אני וחבריי למקצוע, לענות על השאלה הזו, אך לא הצלחנו להגיע אפילו לתשובה אחת מספקת. השאלות לטעמנו פשוטות למדי, אולי נוכל לקבל תשובות מכם.

מדוע אדם חולה צריך לשכב במסדרון ללא כל פרטיות ברגעיו הקשים ביותר?

מדוע במחלקה של 38 מיטות צריכים להיות 60 מטופלים?

מדוע אין די אנשי צוות ואנחנו צריכים לתעדף למי לגשת קודם: אשה בהריון, סבא חולה, או ילד פצוע?

מדוע צריכים לרחוץ מטופלים בקור הלילה, רק כדי לנסות להקל על משמרת הבוקר?

מדוע איננו יכולים להישיר מבט בעיניים לאותו מטופל שגם צריך שנשב ונדבר איתו ל-2 דקות, כיוון שאנחנו צריכים להספיק עשרות מטלות אחרות?

מדוע מספר התקנים של אחיות ביחס לאוכלוסיה לא השתנה משנות ה-80 למרות שהאוכלוסייה גדלה בשיעור ניכר? גם העלייה מבריה"מ לשעבר, מאתיופיה, העלייה בתוחלת החיים לא שינו דבר.

מדוע מבין כל מדינות ה-OECD, מדינת ישראל נמצאת מקום אחד לפני אחרון ביחס מספר אחיות ל-1,000 נפש? (בפריפריה המצב חמור עוד יותר).

מדוע מספר הסמכויות והדרישות מאחיות עולה בהתמדה, אך מספרן הולך ופוחת?

מדוע קיים חוסר מתמיד באחיות ואין עלייה במספר האחיות הצעירות שמעוניינות להגיע למקצוע?

מדוע כוח האדם במערכת הסיעוד מתבגר בהתמדה?

מדוע אחות לא יכולה להרשות לעצמה לשבת 5 דקות במשמרת, לשתות משהו, או רחמנא ליצלן לנגוס בפרוסת לחם?

מדוע התגמול על אקדמיזציה של אחיות הוא נמוך כל כך? (300 שקלים לחודש עבור תואר ראשון ו-150 שקלים לתואר שני).

מדוע שכר היסוד ותגמולי הפנסיה הם מהנמוכים במגזר הציבורי?

מדוע מקצרים את הלימודים בשנה שלמה, עקב המחסור האדיר באחיות, במקום לגייס כוח אדם איכותי יותר, באמצעות הטבות?

השאלות עוד רבות ונוקבות, תשובות ברורות לא קיבלנו וכנראה שלא נקבל. בחרנו להגיע למקצוע הסיעוד לא כדי להתעשר, אלא מתחושת שליחות עמוקה ורצון לסייע לזולת. כן, גם בשבתות, בצום ובחגים. אנחנו רוצים גם, וזו לא מילה גסה, להתפרנס בכבוד.

השמיכה קצרה מדי

אנחנו נמצאים עם המטופלים בשעותיהם הקשות ביותר,חשופים לזיהומים ולמחלות קשות, לאלימות מצד מטופלים ולסטרס מתמשך. אנחנו שוהים לצדם במהלך ניתוחים ואחריהם, אנחנו לצדם כשהם נולדים וכשהם מתים. מדיניות של כיבוי שריפות לא עובדת, ואת זה ראינו בכרמל. ולכן, אם לא ישתנו פניה של הרפואה  הציבורית, בעוד כמה שנים, גם אנחנו נשכב באותו הפרוזדור, בדיוק כמו אותם מטופלים ששוכבים שם היום.

מערכת הבריאות לא יכולה להרשות לעצמה לעמוד על קצה גבול היכולת. אסור לנצל את רמת המחויבות שתחושת השליחות האנושית של חבריי למקצוע, על מנת לשמור על שקט תעשייתי. אתם הבריאים, החזקים והמובילים, צריכים לתת כתף ולהיכנס מתחת לאלונקה, למען חבריכם, מכריכם ובני משפחותיכם. אף אחד מכם, או מנציגי האוצר, לא היה מעוניין להיות מטופל על ידי דמות מותשת רצוצה ושחוקה, שכל מה שהיא מנסה זה להספיק רק עוד חולה אחד. אבל לפעמים השמיכה קצרה מדי. זמני ההמתנה הארוכים הפכו לעניין שבשגרה, מטופלים השוהים במיון 48-72 שעות הם מחזה מוכר, ויכוחים עם בני משפחה לגבי זמני ההמתנה הארוכים הם חלק מהשגרה.

הדרישות שלנו אינן מוגזמות, למרות טענות האוצר.

אנו דורשים תוספת מיטות לאוכלוסייה החולה. כדי שהחולה יוכל להיות מטופל בצורה מכובדת ופרטית בחדר ולא במסדרון.

אנו דורשים תוספת תקנים משמעותית כדי שהמטופלים וקרוביהם יקבלו יחס נאות והולם בשעת צרתם.

אנו דורשים שלא יקצרו את משך לימודי הסיעוד בכדי לסתום את החור שנוצר בסכר, אלא יגייסו כוח אדם איכותי, בהיקף נרחב.

אנו דורשים הכרה ותגמול בתארים האקדמאים שלנו, בהתאם למה שקורה בסקטורים דומים במגזר הציבורי.

אנו דורשים שכר יסוד ותגמולי פנסיה שיאפשרו לנו ולבני משפחותינו להיות עצמאים וגאים גם בערוב ימינו.

ולבסוף, אנו מבקשים שייתנו לנו את האפשרות לטפל באדם החולה שמולנו, בצורה שמגיעה לו באמת - ברוגע, שלווה, ניסיון ואמפתיה שהם לחם חוקו של מקצוע הסיעוד.

אנחנו מתעסקים בחיי אדם ומאמינים שעל סדר היום הציבורי לא עומד נושא דחוף יותר.

שאולי קבסה, אח במחלקה לרפואה דחופה, בית החולים זיו צפת

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il