לפי הספר? הסרט "קרוב להפליא ורועש להחריד"
למרות שג'ונתן ספרן פויר היה שותף לכתיבת התסריט, העיבוד הקולנועי לספרו "קרוב להפליא ורועש להחריד" משיל מעצמו את הרבדים המעמיקים של הכתיבה לטובת המובן מאליו הזועק מן המסך
ספרו של ג'ונתן ספרן פויר "קרוב להפליא ורועש להחריד" פורסם ב-2005 והיה בין הספרים הבולטים שנכתבו בהקשר לאסון ה-11 בספטמבר. ממדי הפיגוע, והפתאומיות בה התרחש, גרם, בנוסף לכל הצרות האחרות, גם למכה בבטן הרכה של התרבות האמריקנית. כך שהתמוטטות המגדלים בפיגוע טרור, הפך למעין נקודת אל חזור שכל הדמויות זוכרות, מנסות להטמיע, אך לא מצליחות לעולם - בספרים לפחות - לחזור לחיים האמריקנים הטובים שחוו לפני התנגשות המטוס הראשון.
- ביקורת סרט: "קרוב להפליא ורועש להחריד" הוא מוגזם להטריד
- סטיבן דאלדרי: "לא צריך כישרון מיוחד לעבוד עם ילדים"
אסון קולוסאלי ומוות חסר היגיון הם אלו שנפרטו לפרוטות על ידי גיבור הרומן השני "קרוב להפליא ורועש להחריד" שכתב ספרן פויר, ושאת עלילתו מוביל ילד בן 9 בשם אוסקר שֶל. אוסקר הוא ילד מבריק ומחונן בעל אישיות נדירה ויכולת זיכרון מופלאה, אך גם נוירוטי וסובל מפחדים והפרעות שהופכות את החיים שלו לאתגר מול הסביבה.
הוא מפחד מאנשים, ממקומות סגורים ופתוחים, מתחבורה ציבורית, מרעשים, וכאן הרשימה רק מתחילה. אחרי שאוסקר מאבד את אביו באסון התאומים, וחור בלתי סגיר נפער בנפשו, התמודדותו עם העולם שבחוץ הופכת לקשה עוד יותר, וכמו כל גיבור אמריקני פואטי, עליו לצאת למסע כדי למצוא לעצמו אפשרות לחיים חדשים.
ניתן לפרש את נפשו של אוסקר ברומן כמי שמנסה להציג את אמריקה החדשה מאז גראונד-זירו - אמריקה שסועה, מוטרדת בפלאשבקים. אמריקה שהאדמה רעדה מתחת רגליה, וכעת היא לא מסוגלת לשחזר את העולם שהיה, ומחפשת ללא הפסק בנקודת האל-חזור בעזרת כוח אנרציה כמעט מדעי, צל של היגיון - בין הפיח, שברי הגופות, ותמונות הנעדרים הרבים והעשן.
כיאה לספרן פויר, בתוך הסיטואציה הזאת, נשרג ומתעורר בעלילת המסע של אוסקר גם מוצאו היהודי (שמסגיר את הפן היהודי-אמריקני-פרנואידי של קהילת המהגרים בניו יורק שנוכח ביצירותיו של הסופר). אותם אנשים שהשאירו את הארץ הישנה מאחור, הגיעו אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות וכעת נדרשו לחבר שוב קו בין הנקודות הבין דוריות הכוללות סכנה, שנאה על בסיס לאום, וחיים הנלקחים ברגע מזמן מלחמת העולם השנייה ועד לטרור האיסלמי.
מה שקסם לרבים בספרו של ספרן-פויר היה קולו המקורי, היהיר והכואב של הגיבור. בעוד נפשו משתוללת באופן מקסים ומרגיז בתוכו, הוא מנסה, חוזר ונשנה, לעשות סדר בכאוס שבחייו על ידי המצאות מדעיות שהופכות, מרוב היגיון, לבלתי נתפשות בעליל. כמו בפסקה הזו, לדוגמה, הלקוחה מתוך הספר:
"באותו לילה, כששכבתי במיטה, המצאתי תעלת ניקוז מיוחדת שתהיה מתחת לכל הכריות בניו יורק, ותתחבר למאגר המים. בכל פעם שאנשים יבכו לפני השינה, הדמעות ילכו אל אותו המקום, ובבוקר החזאי ידווח אם מפלס המים של מאגר הדמעות עלה או ירד, וכולם ידעו אם ניו יורק קיבלה מגפיים כבדים. וכשמשהו ממש נורא יקרה - כמו פצצת אטום או לפחות מתקפה של נשק ביולוגי - תהיה אזעקה חזקה בצורה קיצונית, שתגיד לכולם להגיע לסנטרל פארק ולהניח שקי חול מסביב למאגר" (הוצאת כנרת, תרגום: אסף גברון).
פוטו-סינטזה
בפתיחתו של הסרט של סטיבן דאלדרי, נראית צללית איש קופץ מבניין, בתנועה איטית כשל ציפור, בדרך מהקומה ה-106 באחד מבנייני התאומים אל מוות ידוע מראש. תמונות מעוף דומות לאלו נמצאות בספר, ביחד עם אמצעים ויזואלים רבים ונוספים שמתקיפים את הקורא (שינוי פונט, אותיות מודפסות על אותיות, צילומים ורישומים), ואולי כאן מתחיל ונגמר הקשר האמיתי בין יצירת המקור הרב-מכרית לסרט שהיה מועמד לאוסקר.
אוסקר מספר לנו שאיבד את אביו "ביום הכי נורא" - הוא ה-11 בספטמבר. אם השמש תתפוצץ, הוא מסביר לנו - לצד הסברי טריוויה מדעיים שהוא מוסר לצופים לאורך כל הסרט - ייקח שמונה דקות שלמות עד שדיירי כדור הארץ ירגישו בכך. כלומר, גם אם כדור הארץ יעלם מפני היקום, עדיין יהיה נעים ושמשי למשך שמונה דקות שלמות, עד שיבוא עלינו אסון קולוסאלי יקומי.
את הדקות האלו הוא ממשיל ליחסיו עם אביו המת, שהיה היחיד שהבין ללבו השונה של בנו השונה. היחיד שלימד אותו את כל הפרטים הלא חשובים שאי אפשר בלעדיהם, וגם זה ששלח אותו לשליחויות מחקר שונות ומשונות שעניינו רק את שניהם, והמרכזית שבהן: לחפש את הרובע השישי שפעם היה שייך לעיר ניו יורק עד שנפרד מהיבשת, התרחק אל מעמקי הים, ואיש לא מצא אותו מאז.
הסרט של דאלדרי רצוף בפלאשבקים מהימים הטובים של אוסקר ואביו לפני האסון, ומלווה ברגעים מרגשים כמו זה בו האב מכין לבנו כרטיס ביקור, עליו הוא מפרט את תכונותיו (ממציא-חובב, אסטרופיזקאי ושוחר שלום) כדי שייצא לחקור את משימותיו מחוץ לבית, וכך גם יתמודד עם מה שקשה לו יותר מכל: לדבר עם אנשים.
אך עלילת ההווה ברומן מתרחשת דווקא כשנה לאחר "היום הכי נורא", ברגע מקרי בו אוסקר מוצא מפתח השייך לאביו ומחליט כי עליו לצאת ולמצוא את המנעול אותו הוא פותח. אל המשימה הנוכחית מצטרף אליו "הדייר" - איש זקן, חסר שם ואילם (אותו מגלם באופן מקסים ומשכנע מקס פון סידוב), שגר בחדר בדירה של סבתו של אוסקר על תקן חבר מסתורי שבא מהארץ הישנהץ הוא מלמד אותו, תוך כדי החיפוש אחר המפתח, גם כמה דברים חשובים על החיים.
מגלים את אמריקה
הדגשים הבעייתיים בסרט, לעומת הספר, היא האמריקניזציה הקשוחה שהוא עובר לטובת המילה הגסה: "המסר". המסר האמריקני של דאלדרי, לא באמת קיים אצל ספרן פויר, לפחות לא באותו אופן שטחי וחד ממדי. בספר הילד המספר הוא גיבור מיוחד נוטה לאובדן זהות, שחי את העבר וההווה כגעגוע אחד סכמטי לאב שנעדר מחייו, תוך כדי מציאות כאוטית שעוברת על הסביבה הלאומית שלו. ואילו בסרט הוא הופך להיות גיבור של אגדה הוליוודית. והאגדה הזאת מוציאה את העוקץ האלגנטי והאינטליגנטי של אוסקר הכתוב.
בסרט המסר רווח לרוב, ונמצא גם בקטנות: שוטים פטריוטים של מדינת ניו יורק עם דגלי ארצות הברית המתנופפים לצד בתים נטושים, בהלת ההמונים בברייקינג ניוז בעוד העולם החדש מתנפץ מול עיניהם ביום האסון. אבל המסר מגולם בעיקר בעלילה רוויה בקיטש, בדיאלוגים קלישאיים בעלי הסברים יתרים לגבי המובן ממילא, ולקינוח - התרה מופלאה בקצה הסיפור שטומנת בחובה מוסר השכל חשוב. מוסר השכל שמדבר - כמו תמיד בסרטים מסוג זה - על הרצון של הדמויות להיות טובות יותר ולהביע אהבה כלפי זולתן, ובכך אולי להבריא את העולם.
אמנם ספרן פויר עצמו היה מעורב בכתיבת התסריט המבוסס על ספרו, אך נדמה כי בדרך אבד משהו בין ההמצאה המקורית של ילדות כואבת בתוך עולם מכאיב על ידי דמות ייחודית, לבין התוצאה שעל המסך. אולי משום שהרומן של ספרן פויר ניסה לומר דבר מה מהותי על הפחד העומד בין החיים למתים, על הארעיות המכאיבה שמביאים אסונות, ולצורך כך השתמש ברגע הכי קשה שפקד את אמריקה - אך לא סמך על קלישאות בלבד.
המפתח אותו מוצא אוסקר הופך להיות מוטיב מרכזי בסרט, שמתיש את עצמו תוך כדי הצפייה. כנ"ל דימוי שמונה הדקות עם האב, לצד עוד כמה וכמה רגעים מסוג אלו. בעוד שבספר מופיעים דימויים מרשימים עוד יותר, שלא נלקחו אל התסריט – אולי משום שהיו מורכבים מדי, או בלתי שגרתיים.
קרוב ורועש מדי
עצם החיפוש וחוסר השלמה עם אי ההיגיון שבחיים (כמו שטוען אוסקר, ובצדק: "מי שהרג את אבא שלי אפילו לא ידע מי הוא") הופך ברגעים מסוימים ממנוע עלילתי ל"האכלה בכפית" בזכות התסריט המרגש עד לכדי לחלוחית בלתי רצונית.
הרי איבוד הורים, חוסר מקום בעולם, הפרעות התנהגותיות על סף גאונות, ומוות המוני, הם די והותר לעלילה שרוצה לומר דבר מה על סבל אנושי או על אסון לאומי. הסרט מסביר לצופה כי החיים הם קשים וחסרי היגיון. וכמה הם קשים. וכמה חסרי היגיון. והוא עושה זאת במבעים הקולנועיים המובנים מאליהם, ואפילו במילים.
יחד עם זאת, לצד הרגעים המאוד נוכחים האלו, ישנן גם כמה סצנות מהודקות ומשכנעות, שמצליחות לרגש באמת, וזאת בעיקר בזכותה של סנדרה בולוק שמגלמת את אמו של אוסקר.
שתי סצנות זכורות במיוחד: האם חוזרת הביתה "ביום הכי נורא" ומנסה לצלצל שוב ושוב לנייד של בעלה, למרות שהיא יודעת שהיא מרימה טלפון חסר סיכוי, בעוד אוסקר מתחבא מהעולם מתחת למיטה, ומגרד בעקשנות את רצפת הפרקט; סצנה נוספת היא עימות בין שניהם על עצם החיפוש האובססיבי של אוסקר אחרי המנעול הנסתר, בו בולוק מזכירה לצופים שהיא לא זכתה באוסקר מן ההפקר.
שאלת הליהוק נוגעת גם למי שמגלם את התפקיד הראשי - הילד-השחקן בעל המבט הכחול, תומאס הורן - שלעתים מצליח להביע היטב את אוסקר שאליו, כך נדמה לי, התכוון מראש ספרן פויר: גאון, עקשן, בורח מכאב על ידי מעשים, מבולגן, כועס, מפוקח ותמים להחריד.
מצד שני, בסצנות רבות מדי הוא מפגין יכולות משחק נוירוטיות בהחלט, שחוזרות על עצמן יותר מדי פעמים בסיפור מעט צפוי מראש. למרות שהוא מככב בכל סצנה וסצנה, נדמה שהעלילה קצת גדולה על כתפיו הצעירות, מה שמשאיר את הצופים עם געגוע תם ל"בילי אליוט" (שעל העיבוד הקולנועי הופקד דאלדרי) - וגם לספר "קרוב להפליא ורועש להחריד", שלו, כדרך אגב, בחר ספרן פויר את אחד הכותרים האמריקנים המוצלחים בעשור האחרון.
