"מקום לחלום עליו": קיטש מלטף
סרטו החדש של קמרון קרואו "מקום לחלום עליו" נע בין הקומי לרגיש, אבל לא הולך עד הסוף. הליהוק של מאט דיימון וסקרלט ג'והנסון לא בהכרח עוזר - הם יפים מדי מכדי שיהיו אמיתיים
סרטו החדש של קמרון קרואו ("ג'רי מגווייר) לא רק מבוסס על סיפור אמיתי, אלא גם על הספר האוטוביוגרפי שנכתב על ידי גיבורו. חמוש בשחקנים מוערכים ויפים (מאט דיימון וסקרלט ג'והנסון) ובהמון חיות בסכנת הכחדה, "מקום לחלום עליו" הוא בעל פוטנציאל לרגש, אך גם ליפול למלכודות קיטש תהומיות. באורח פלא, הוא מצליח לעשות את שני הדברים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
בנג'מין מי (מאט דיימון), הוא עיתונאי הרפתקן שהתאלמן מאשתו שמתה לאחר מאבק במחלת הסרטן, מטופל בשני ילדים קטנים: דילן (קולין פורד) שנמצא על סף גיל ההתבגרות, ורוזי (מגי אליזבת ג'ונס) שעודה קטנה ולכן שופעת חיבה ואופטימיות.
כדי לעזור לכולם להתגבר על החוויה הטראומתית שעברו ולנסות להתחיל מחדש, הוא מתפטר, ומעביר את משפחתו דירה לבית שנמצא במרכזו של גן חיות בסכנת סגירה. הוא משקיע במקום הרעוע את כל כספו, במטרה לפתוח את המקום מחדש ולמצוא מזור לנפשו הכואבת.
עם הבית החדש מגיעה באורח נוח לחייהם, גם המטפלת הראשית בגן החיות, קלי (סקרלט ג'והנסון), שמספקת גם עזרה ותמיכה נפשית וגם קצת עניין רומנטי. המשפחה עוברת מסע פרידה והשלמה עם אובדן האם שללא ספק היתה הציר סביבו נסוב הבית. הם מוקפים בבעלי חיים ודמויות משונות שמשמשים קרקע פורה לסיטואציות ביזאריות וגם מצחיקות, כולל נחשים נדירים שמטיילים ברחבי החצר ודוב גריזלי מדוכא אך חינני.
בעלי חיים חדשים
דמותה של קלי משמשת כהבטחה לשיקום ולחיים חדשים, אך היא גם מזכירה שמדובר בסרט - נאמן לסיפור האמיתי ככל שיהיה. לא משנה כמה ינסו להרוס את השיער של ג'והנסון, ולהעניק לו מראה יבשושי, ולא משנה באלו בגדים רגילים ילבישו אותה, עדיין יזהר ממנה אבק של כוכבת על נוצצת. קשה להתנתק מההכרה עם דמותה של הכוכבת, כשצריך להאמין שמדובר במישהי שמקדישה את כל ימיה בטיפול קשה ומתיש בהאכלת וניקוי חיות, נדירות ככל שיהיו.
באופן דומה, גם הטיפול בסיטואציות האמוציונליות מרגיש מעט לא מציאותי. הילדים פועלים כשתי קטבים קיצוניים מעט שטוחים. דילן כילד שלוקח את הפרידה מאמו קשה יותר, לא מדבר על רגשותיו, מצייר ציורים מטרידים ומתנהג בקרירות מרדנית טיפוסית לאביו, ומול רוזי הקטנה שמגלה הרבה יותר מדי תובנות ובגרות, למרות שהיא אמורה להיות בת שבע בלבד.
יותר מדי ילדים בסרטי קולנוע לאחרונה הופכים למעין קמעות שמעבירים משפטי מחץ ותובנות על החיים, במקום לגלם דמויות ריאליסטיות של ילדים בני גילם. רוזי לעולם לא מתעצבנת, לא רבה עם אביה או עם אחיה, תמיד מחייכת ואף דואגת להכין לשאר בני הבית כריכים כאילו היתה מעין אמא קטנה בעצמה. נכון, יש בכך משהו נוגע ללב שמרמז על התבגרות בטרם עת, אבל החמידות שלה מוגזמת והופכת את כל דמותה למופרכת.
גם דמותה של האם הנעדרת עוברת אדיאיליזציה מוגזמת, במיוחד על ידי האופן בו זוכר אותה בן זוגה. קשה שלא להשוות את הסרט ל"היורשים" שיצא לאחרונה לאקרנים, שעוסק גם הוא בהתמודדות עם אובדן אם ובת זוג דרך היקשרות לקרקע ולמקום שמסמל את החזרה אל הטבע ואל ערכים ישנים וטובים. גם "היורשים" וגם "מקום לחלום עליו" לא מצליחים ליישב את עצמם מבחינת ז'אנר, כלומר, לא הולכים עד הסוף, ובשניהם נראה כי התסריטאי בחר בפתרונות פשוטים וקלים מדי.
אם באחד לא היה מינון ברור בין מנות הסרקזם לרגעים מלאי הרגש, הרי שב"מקום לחלום עליו" קשה להבין אם מדובר בקומדיה (מלאה בדמויות קריקטוריות - דוגמת העובד השיכור הוותיק בגן, או מפקח גני החיות השנוא) או בדרמה סוחטת דמעות. וחבל, שכן דווקא הרגעים הקומיים בסרט הם החזקים שבו.
דמעות, תנין
דיימון משחק באופן אמין רוב הזמן, אבל הדמות שלו מורגשת כדמות שנכתבה באופן פשוט מדי, בהיותה מעוררת אמפתיה באופן כה מוחלט, שקשה להאמין לקיומה. ודאי שיש מקום לרגישות ואמפתיה בסרט העוסק בנושא המדובר והכאוב, אך דמות האם והיחס של בנג'מין אליה היא כאל מלאך שומר לכל דבר, עוד בחייה.
כשהוא מדבר על כך שאינו מסוגל להתגבר עליה, מוגש לצופים מונולוג שהוא גם מרגש וגם מעניין, אך לרוב סצנות ההיזכרות שלו ושל הילדים בה רוויות בכל כך הרבה לחיצות מכוונות על כפתורי הבכי, שלעיתים הדבר קצת מעיק.
דמותו של בנג'מין כן מוצגת ככזו של אדם המנסה להתמודד עם תחושותיו ועם קשייו, אך במקום להשקיע בדיאלוג קצת יותר מורכב, הושקעו זוויות צילום עם קרני שמש החודרות מבעד לחלומות בהקיץ, וחיוכים רחוקים של אשתו המנוחה, כדי לגרום לנו לשלוף עוד טישו.
לא מדובר בסרט מפתיע מבחינת ההתנהלות שלו, והוא אף מרגיש מעט ארוך לקראת סופו עם יותר מדי שיאי רגש שממשיכים לנסות להתעלות זה על זה, אך יש בו גם אי אלו רגעים נעימים ויפים. בולטת במיוחד האינטראקציה של דילן עם לילי, בת גילו העובדת במקום. אל פאנינג מגלמת אותה ומציגה דמות אמינה לחלוטין ושובת לב של ילדה מאוהבת. מדובר אם כך בסרט דביק, אופטימי כמעט עד כדי חוסר אמינות, אבל גם נעים למדי, לכל המשפחה.
