הון וסמינריון - מה למנכ"ל סלקום ולאקדמיה?

פתאום חזרתי לאוניברסיטת חיפה. הייתי בדרך לשיעור מבוא לספרות השוואתית, אבל לא הצלחתי למצוא את הכיתה. רצתי במסדרונות שלפתע נצבעו סגול ובדקתי דלת, דלת. נראה שהיה שם הכל: "סדנת רישום אותיות קטנות בחוזים"; "שיווק בעידן משה כחלון"; "שתדלנות פרלמנטרית בעידן הפוסט-מחאה" (קורס יוקרתי ומבוקש) ועוד ועוד. אין ספק, המקום היה שוקק חיים, אך מבוא לספרות השוואתית, אין.

– "די!", קטעתי אותה, מוצא את עצמי מרים את הקול ומשתולל, בדיוק כמו שני הבחורים ממקודם. "איפה הכיתה של הספרות השוואתית", צעקתי. השומר התקרב אליי עם מבט מאיים. מהצד השני הגיח פתאום שיבוט שלו, זהה לגמרי. הנציגה ניסתה להשתלט על העניינים. "או קיי, או קיי", היא אמרה. "בואו כולם נירגע".

שתקתי. הרגשתי שהצלחתי להעביר את המסר: אני לא פראייר, היא תגיד לי איפה הכיתה, אם תרצה או לא תרצה. היא הביטה בי שעה קלה ואז שאלה: "מה דעתך על מסלול משפחה?".