המחברת הגדולה והמטרידה ביותר
לירון סיני נזכרת ב"המחברת הגדולה" של אגוטה כריסטוף, יצירת המופת שהסתובבה כחטא סודי בין מסדרונות בית הספר התיכון שלה. לכבוד ההוצאה המחודשת של הרומן הקשוח והבלתי רגיל - היא קראה אותו שוב, ונשארה מוטרדת
היינו בני עשרה למודי חדשות על פיגועים, לימודי שואה, חינוך מיני, רצח רבין ו-MTV וחשבנו שכלום לא ירתיע אותנו, עד שהגיע הספר הזה. כל מי שהחל לקרוא את הפרק הקצרצר בן שני העמודים שינה את הבעת פניו מסקרנות לגיחוך של מבוכה, וחוסר אמון למקרא מילותיו עד שהעביר אותו לבא בתור בידיים רועדות והבעת חלחלה וזעזוע.
הספר היה "המחברת הגדולה" מאת הסופרת ההונגריה אגוטה קריסטוף. אני הייתי בין אלו שלאחר שעברו את ההלם הקל מהפרק המחריד שקראו, שכלל מפגש לא הולם ופרוורטי בעליל של אותה ילדה מוכת גורל עם כלב, דווקא כן התעקשו לקרוא את היצירה במלואה. חוויית הקריאה אז היתה מזעזעת אך באותו הזמן מרתקת. מעולם לא נתקלתי קודם לכן בספר שהכיל תיאור כל כך יבש וענייני של זוועות איומות, כולן מעשה ידי אדם. אונס, סקס עם בעלי חיים, רצח, פדופיליה ועוד - ככל שאפשר לדחוס בתוך 181 עמודים, כשמעל הכול מרחפת מלחמת העולם השנייה. בלי שם, בלי הגדרה של מדינות או עמים, ובלי מתן שמות לדמויות, אך גם מבלי שניתן להתכחש לכך שבמלחמה הזו אכן מדובר.
פורנוגרפיה של רוע אנושי
בעוד בבית ספרי הוא לא נכלל ברשימות קריאת החובה או הרשות, הרומן עורר דיון ציבורי קטן באותה תקופה כשכמה נערים והוריהם המזועזעים מצאו אותו ברשימות בבתי ספר אחרים. הטענות היו שבני נוער לא צריכים להיות חשופים לתיאורים הבוטים והבהירים שבו. כעת הוא יצא בהוצאה מחודשת, ועשוי לעורר גם דיון מחודש באשר לשאלה האם מדובר ביצירת מופת, או בספר שעוסק בפורנוגרפיה של אלימות ורוע אנושי ללא ערך מוסף.עלילת "המחברת הגדולה" עוקבת אחרי תאומים, ששמותיהם לא מוזכרים ולו פעם אחת, המתארים את קורותיהם בגוף שני רבים: "אנחנו", הפורס בפני הקורא עולם בלהות, בפשטות ברורה וחסרת רחמים. הילדים, בגיל בית הספר היסודי כך ניתן לשער, מובאים מן העיר אל הכפר לבית סבתם, שנתפס כמקום מבטחים בזמן שברקע משתוללת מלחמה קשה.
הסבתא היא איכרה אכזרית שמכונה על ידי כל "המכשפה", ומסכימה לקחת את נכדיה אליה רק בגלל שאמם, היינו, בתה, משלמת לה בעין יפה. התאומים מסבירים לקוראים כי הם מתארים אותה ואת כל שאר האנשים אותם הם פוגשים באופן מדויק ככל הניתן, ולכן הם לא מכניסים התרשמויות הכוללות דעות אישיות ורגשות, אלא רק תיאור של דברים כפי שראו ושמעו אותם.
כך, הקוראים נחשפים למה שהילדים מתייחסים אליו כאל עבודת תיעוד חסרת פניות שאינה מייפה או מכערת דבר. התיעוד כולל חוויות שגרתיות לצד משימות שהילדים מטילים על עצמם כמו צום פעם בשבוע או תרגיל בחישול בו הם מכים זה את זה עד זוב דם וכל חוויה נוספת, איומה ככל שתהיה.
פירות אסורים
למרות ההנחה הבסיסית שהילדים מתארים לנו את כל מה שאכן קרה להם, יש בספר רצף קשה לעיכול של מעשים איומים, כמעט כל מה שבני אנוש מסוגלים לו, כאשר הממד הנקי והענייני בו הם מתבטאים - רק מוסיף להם נופך מטריד. הקורא מוצא את עצמו מחפש שוב ושוב נקודת אחיזה על ידי תקווה לאמפתיה אנושית כלשהי, במעשה שהוא יוכל להגדירו כאקט של חסד, אך בכל פעם שיש עמוד או שניים של נחת, נוחתת על ראשו מכה נוספת בצורת אירוע חדש ובלתי נתפס שהאחרים, או הילדים עצמם, מבצעים.
הקריאה ברומן היא מרתקת ושואבת, כך שאי אפשר לעמוד בפיתוי להמשיך ולקרוא. אך בהחלט מתלווה אליה תחושה של ביצוע מעשה אסור, כאילו הקורא עצמו שותף לתיאורי הזוועה שבספר, בעצם קריאתו אותם. זה גם המקום לציין שמדובר בספר אחד מתוך טרילוגיה, והשאלה עד כמה דוברי הסיפור הם עדים מהימנים נדונה בספרי ההמשך שלו. ב"המחברת הגדולה" השאלה צצה מעצם הידיעה שכל מה שנקרא הוא דיווח שנכתב ושוכתב באותה מחברת גדולה, עד לשביעות רצונם המטרידה של שני הכותבים.
קל לקוות שמדובר בהגזמות, פרי דמיון מעוות משהו של התאומים. לא יכול להיות שכל כך הרבה דברים איומים קרו דווקא לעיני ועל בשרם של שני הילדים הספציפיים האלו. מצד שני, הרי במידה רבה לא מדובר בדמויות ספציפיות: מדובר ביצירת בדיון העוסקת בין היתר בזוועות המלחמה ובהשחתת הנפש, גם הרכה והמוגנת ביותר לכאורה. היעדר השמות וחוסר היכולת להבדיל בין התאומים, רק תורם להבנה שמדובר בספר אסונות גלובלי, לאוסף דוגמאות חסרות שם אך בעלות פנים -של כל דבר איום ונורא שאדם מסוגל לעולל, עשה, עושה ועוד יעשה, לחברו.
אינספור מילים נכתבו בשבחי הניכור באמנות בכלל ובספרות בפרט, אך המהלך הפשוט שקריסטוף עשתה ב"המחברת הגדולה", (ואותו לא שחזרה בשני ספרי ההמשך) הופך אותו לספר מצמרר במיוחד. שם שהקריאה בו מטלטלת דווקא בגלל השפה הפשוטה, גם האמירה שבו פשוטה כשם שהיא איומה: המין האנושי שגרם לזוועות כמו מלחמת העולם השנייה, הוא אלים, עלול ליפול לאכזריות נוראית, ואף אחד, גם לא הילד החמוד ביותר שתפגשו, לא חסין בפניה. כשמבינים מבין השורות שהדברים המתוארים בו לא עד כדי כך בלתי אפשריים, גם אם במציאות דברים כאלה קורים לאנשים שונים, התמונה הגדולה שהוא מציג מפחידה פי כמה מהסצנות המזעזעות עצמן.
"המחברת הגדולה", מאת אגוטה כריסטוף. תרגום: נורית פסטרנק. הוצאת כתר. 181 עמ'.
