"אני ליצנית שמתמודדת עם פגיעה נפשית"

נולדתי בישראל, למשפחה עם בעיות זוגיות. המפלט שלי כילדה, כבר בגיל 12, היה ליצנות. מאז ומתמיד הייתי ליצנית, לימים אף בעלת עסק עצמאי כליצנית, חדורת מוטיבציה להצליח בחיים. היום אני מתאוששת מהתמוטטות עצבים, אותה חוויתי בגיל 30. כל עוד הייתי ליצנית, החיים שלי נראו לי מושלמים. הכל לקחתי בקלות. זה מה שגרם לי להיות אופטימיות ולהישאר שמחה "ונורמלית".

אני לא אשכח את האירוע הראשון שעשיתי כליצנית. אבא שלי הסיע אותי למקום האירוע.

במקום הייתה גדר לבנה מבטון ושמעתי צחוק ילדים מרחוק. כמובן שנבהלתי ורציתי לברוח מהמקום. אך אבא שלי פתח את השער, נתן לי דחיפה ואמר: "הכול יהיה בסדר. אני מחכה לך פה בחוץ." זה היה האירוע שבו "נדבקתי" בחיידק הליצנות.

מאותו היום העסק גדל ותפס תאוצה: מסיבות יום הולדת, ליצנות רפואית, בריתות, בת מצווה, סדנאות בלונים, קסמים וכל מה שאפשר לעשות בתחום. בשיא הפריחה של חיי - אימא ל-3 ילדים ונשואה באושר - זה הגיע, הנפילה הגדולה.יום אחד הכל התמוטט.

בגיל 30 וחודש זה נחת עליי. התעלפתי באמצע הרחוב. כשהגעתי לביית החולים לא ידעו מה יש לי חוץ מבלבול לא מובן. באותו יום השתחררתי וחזרתי הביתה, אבל מאז החלה הידרדרות הגדולה. לא רציתי להתקלח, לא רציתי שום מגע עם הילדים, לא רציתי שידברו איתי או שיסתכלו עלי. בהתחלה גם הייתי מגמגמת, עד שבסוף החלטתי להפסיק לדבר.

כמובן שבשלב זה הייתי מאושפזת באשפוז יום, עד שהסימפטומים החריפו. אז כבר היה סכנה שאפגע בעצמי או בסובבים אותי - זו הייתה תקופה שבה עוד היתה לי מספיק אחריות לאשפז את עצמי במחלקה הפתוחה. וביום בהיר אחד זה קרה – תפס אותי לא מוכנה – הכניסה לגהה. אני לא יכולה לתאר את רגע האשפוז ואת ההידרדרות המהירה. מאישה מלאת שמחה ואופטימיות הפכתי להיות קטטונית ולא מוצאת טעם לחיי.

חצי שנה הייתי מאושפזת. לא מוכנה לדבר עם איש, להסתכל על אנשים, שיגעו בי. הכול היה שונה. נהפכתי להיות מישהי אחרת. מעולם מלא בצחוק ושמחה חיי הפכו לגיהינום. מאישה המוקפת באהבה, בעלת ביטחון עצמי ואם לילדים, עם בעל ומשפחה, התהפך עלי עולמי.

"כל יום הוא התמודדות מחדש"

היום אני גרושה והילדים בחזקת האבא. למרות שזה נשמע נורא, עדיף כך. אני מתמודדת עם דיכאון, הפרעת אכילה והפרעת אישיות. כמובן שכל יום הוא התמודדות מחדש בפחד - מתי ארגיש לא טוב. לאחר ההתמוטטות אני מעריכה כל רגע על הבמה. הצלחת האירוע, דבר שלפני ההתמוטטות היה נראה מובן מאליו, כיום היא הניצחון הקטן שלי.

ההורים שלי לקחו את האשפוז מאד קשה. מליצנית מצליחה, לאישה קטטונית. ראיתי את האכזבה בעיניים שלהם. עם זאת, באפלה הקשה שעטפה אותי, החלה להתגלות גם נקודת אור: במהלך האשפוז הכרתי בחור מקסים שדרבן אותי ועזר לי שלב שלב לצאת מהמצב. במשך שנה התחלתי להשתקם צעד אחר צעד, אם זה לנסוע באוטובוס, ללכת לקניות, להישאר לבד בבית. דברים שנראים מובן מאליהם, היו בעבורי קשים כמו חציית ים סוף.

כמובן שהסביבה המשקמת עטפה אותי - הנציג של תכנית "עמיתים", החונכת מתאמת סל שיקום ועוד. כשעמדתי שוב על הרגליים והתחלתי לחזור לתפקוד נורמטיבי, נכנסתי לתכנית "מעוף" של עמותת אנוש - פרויקט המסייע לאנשים פגועי נפש להקים עסק עצמאי. כך חזרתי למקצוע הקודם ושוב עמדתי על הבמה, משמחת ילדים, שאינם שלי.

"מעוף" היווה בשבילי קרש קפיצה חזרה לעולם "הגדולים". שם הייתה לי מנטורית משגעת שתמכה בי. בנוסף, קיבלתי עזרה ממנהל הפרויקט והאנשים שבו, שהיו צמודים אלי ועזרו לי להתפתח מחדש ולהגיע למקום שלא חשבתי שאוכל לחזור אליו - בחזרה לעסק שלי – ליצנית.

אני לוקחות כדורים מאזנים אנטי דיכאוניים. אני מקפידה ליטול אותם שלוש פעמים ביום, בזמן. וזה הכי חשוב. אם אתם צריכים תרופה שתרומם אתכם ותחזיר אתכם למסלול, תיקחו. אל תחשבו פעמיים -

מדובר בחיים שלכם, לא של אף אחד אחר.

ל"נפילה" שלי בחיים – להתקף הפסיכוטי, היו הרבה סימנים מוקדמים. אז כמובן לא ידעתי לזהות אותם. אבל כמו שנאמר, "מה שלא הורג מחשל". אם אתם מרגישים שמשהו לא טוב אצלכם, הרגשה מוזרה, מפתחים כל מיני הרגשות של 'אנטי' על דברים בסיסיים שאתם צריכים לעשות בחיים, ותחושות מוזרות, ודברים לא מסתדרים לכם - כדאי מאד לקבל ייעוץ. יש היום מספיק מרפאות בקהילה שישמחו לעזור.

• לתכנית מעוף של "אנוש" יכולים להתקבל זכאי סל שיקום. יש לפנות לעופר מלאכי מנהל פרויקט מעוף בעמותת אנוש בטל' 054-9299417, או למייל: maof@enosh.org.il  .