סיפור ליום של חורף: שלג של שבת

השלג התחיל לרדת בשבת, והשקט שממילא עוטף את הכול ביום הזה, היה מורגש עכשיו פי כמה. כל כך אני אוהבת את השקט הזה, שבו לא נשמעים אפילו צעדי האנשים בחוץ. השלג יורד לו לאטו, כאילו מבקש לא להפריע, ועד שאתה לא מביט החוצה אתה אפילו לא מרגיש בו.

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• אהוד בנאי הגבאי: לקנות קרקרים זו עבודת ה'
• למשה רבנו לא היה שטריימל/ רחלי מלק-בודה
  

דתיים, שכחנו לכבד את החילונים/ דינה אברמסון  

 

גם התינוקות, שלפעמים נדמה לנו כי הם לא ממש מבינים את שקורה סביבם, שתקו כאשר הביטו בלבן הזה שיורד ומכסה את הגינה ואת המדרגות, את שער החצר ואפילו את חבלי הכביסה. מירי גרגרה גרגורים של הנאה, פוערת את עיניה לרווחה, ורחלי ניסתה לפתוח את הדלת ולצאת החוצה, להתערבב עם היופי הזה שבחוץ. אפילו סבא וסבתא, שאצלם התארחנו באותה השבת, גילו סימנים של התרגשות.

 

"נכון שהמראה מקסים, נועל'ה?" פנתה אלי סבתא. "השלג הזה כל-כך מזכיר לי את פרס, אלא ששם השלג ירד במשך כל החורף, ולא היינו מפונקים כמו הילדים בארץ. התלבשנו חם, נעלנו מגפי גומי, וקדימה ללימודים".

 

"אני לא מאמינה", השבתי לה. "כל החורף עם יופי כזה?"

 

"היופי הזה לא כל כך נעים כשהוא יום-יומי. תחשבי על הקור, על הפחד מהחלקה. אבל מצד שני למדנו גם ליהנות מהשלג הזה. הוא שימש לנו אפילו כממתק. חיפשנו פיסת שלג שעדיין לא דרכו עליה, שמנו עליה מעט ריבה ואכלנו. עכשיו, כשאני מדברת אתך, הטעם של המעדן הזה עומד לי על הלשון".

 

 

למחרת, בגלל שהדרכים היו חסומות, היינו עדיין אצל סבא וסבתא. ינון ואני בנינו בובה ענקית, וסבתא הרשתה לנו להשתמש בכובע ישן של סבא. שני כדורים היו העיניים של הבובה, וחרוב שימש כפה שלה. היינו כל כך עסוקים, עד שלא שמנו לב שהדוד שאול מגיע מאחורינו עם כדור שלג ענקי, ובשנייה שהסתובבנו אליו – טוב, זה כבר היה מאוחר מדי. את מה שעשינו לדוד שאול בתגובה הוא לא ישכח, נדמה לי, לפחות עד השלג הבא.

 

אחר כך ירדתי לגינה שמתחת לביתם של סבא וסבתא, שצופה אל ליפתא בירושלים. הכפר ליפתא היה כפר ערבי, כך סיפרה לי פעם אמא, אבל בעקבות מלחמת ששת הימים, התושבים שגרו בו ברחו, ועכשיו נותרו בו רק כמה בתים הרוסים ומעיין אחד. הנוף שנגלה לעיניי היה מרהיב ביופיו, והרגשתי כאילו אני יושבת בתוך תמונה. אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם ככה, אבל פתאום שמעתי את קולו של סבא מאחורי: "נועה, את עלולה להתקרר, לא?"

 

נראה לי שסבא לא התכוון ברצינות, כי עוד לפני שסיים את השאלה, הוא התיישב לידי והצטרף אלי לשתיקה. היה לי כל כך נעים לשתוק עם סבא, מן הרגשה כזאת שלא חייבים למצוא נושא לדבר עליו. נדמה לי ששנינו הרגשנו אותו דבר, כי כעבור כמה דקות של שתיקה סבא אמר לי: "את יודעת, נועל'ה, כשהייתי ילד בפרס, נאלצתי לצאת לעבוד כדי לעזור לאבא ולאמא שלי בפרנסה. היינו משפחה גדולה, ברוך ה', ושם לא היה ביטוח לאומי וקצבאות ילדים, כמו שיש כאן. אבל לפעמים, כשרציתי כמה דקות של שקט לעצמי, הייתי יורד מהבית שגרנו בו ומתיישב על הסלע שלי. ככה קראתי לסלע הזה ביני לבין עצמי. ושם, על הסלע הזה, הרגשתי הכי קרוב ל-ה'. שם דיברתי אתו, שם צחקתי אתו, ושם בכיתי כשהרגשתי צורך לבכות".

 

"היית מדבר עם ה', סבא? מזל שאף אחד לא עבר שם, עוד היו מאשפזים אותך".

 

סבא צחק, לקח את ידי הקפואה בידו ואמר שאני מוזמנת לנסות. "דברי אתו, הוא מקשיב לך".

 

"אבל בשביל זה יש תפילה, לא?" שאלתי את סבא.

 

"התפילה שאני מדבר עליה, היא לא במקום התפילה שאנחנו רגילים להתפלל, אלא בנוסף אליה. בתפילה הפרטית הזאת שלך מותר לך לדבר על הכול, אפילו על השמלה החדשה שרצית שיקנו לך. מותר לך לספר מה מציק לך, מה את אוהבת וגם על מי את כועסת, אם יש מישהו כזה". סבא הביט בי רגע ארוך, ואז קם לאטו, חייך את חיוכו המאיר והלך.

 

 

בינתיים יצאה השמש, כמו שהיא עושה תמיד אחרי שהשלג יורד. נדמה היה לי כאילו גם היא רוצה ליהנות מהמראה הלבן הזה, להבליט אותו בקרניה. ישבתי כך בשקט עוד כמה דקות, עצמתי את עיניי, אך לא יכולתי לחשוב על שום דבר שאני רוצה לשתף בו את ה'. ובכל זאת, משהו משך אותי להישאר לשבת כך, ולאט-לאט חשתי איך ראשי מתרוקן מהמחשבות שמתרוצצות בתוכו כל היום.

 

פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת, הרגשתי את ה' קרוב אלי. וככל שישבתי שם, בעיניים עצומות, הלכה התחושה והתעצמה, עד שהתחלתי לדבר עם ה'. בתחילה דיברתי אתו רק בלב, אמרתי לו תודה על כל היופי הזה שיש לנו בזכותו, ותודה על סבא ועל סבתא, ותודה על הדוד שאול שכל-כך אוהב אותנו, הילדים, ואנחנו מחזירים לו אהבה.

 

הצורך שלי להמשיך ולדבר רק גבר, ופתאום שמתי לב שאני מדברת בקול, כאילו מישהו נמצא לידי. נבהלתי ופקחתי עיניים מהר, כדי לוודא שאיש לא תפס אותי בקלקלתי, אבל למזלי הייתה שם רק ציפור אחת, כחולת נוצה, שפתאום גם ציוצה נשמע לי כמו תפילה. אני לא יודעת כמה סבלנות הייתה לקדוש-ברוך-הוא, אבל דיברתי אתו על כל מה שהתחשק לי, והוא לא הפסיק אותי אפילו פעם אחת. הרגשתי כל כך קלה, כאילו אני מרחפת, ולרגע דימיתי את עצמי מצטרפת אל הציפור כחולת הנוצה, במעופה מעלה-מעלה.

 

כשעליתי חזרה לביתם של סבא וסבתא, המתינה לי צלחת מרק מהביל. "מה את כל כך זורחת?" הקניט אותי ינון, "מצאת איזה אוצר שם למטה?" וציפה לאיזה חידוד, אבל פתאום לא התחשק לי לעקוץ אותו. אם זה לא היה נראה משונה, הייתי אפילו מחבקת אותו. הבטתי בו וחייכתי. ינון לא החזיר לי חיוך, הוא כנראה היה חשדן מדי, אבל מי שחייך אלי היה סבא, שרמז לי בעיניו שהוא דווקא מבין. אכן, מצאתי אוצר שם למטה.