הדרך האמיתית לגיוס חרדים

אני מאמינה כי כדי להגיע לעמק השווה במחלוקת, על כל צד להבין את מניעיו של הצד השני ואת דרך החשיבה שלו, להכיר בשוני ולאפשר את קיומו. זה נכון לגבי קשרי זוגיות כמו לגבי קשרים בין עמים ומדינות. אני מבקשת לדון כאן במחלוקת ארוכת השנים שצצה בעקבות חקיקת "חוק טל", מבלי להיכנס לשאלה המשפטית והחוקתית ולשאלת האקטיביזם השיפוטי.

מי שקרא בשמחה על החלטת בג"ץ צריך להבין כי הציבור החרדי מאמין שבכל רגע נתון חייבים להיות יהודים שיושבים ולומדים תורה, שאילולא זאת, יעמוד העולם מלכת. כאן המקום להזכיר את העיקרון המכונה "הסכם יששכר וזבולון". לפי עיקרון זה, הקרוי על שם ההסכם שנכרת בין השבטים, יש הדדיות בין לומדי התורה לבין העוסקים במסחר, כך שאלו לומדים תורה "בשם העובדים", ואלו מפרנסים את הלומדים.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

שביתות זה מבאס, אבל אין לנו ברירה / מיכל בן נח

סיפוח יו"ש: העולם יתרגל, ומה עם נתניהו? / נפתלי בנט

התפישה החרדית לגבי מדינת ישראל גורסת שהוקמה באופן ארצי והיא מונהגת בידי "חופשים". פועל יוצא מתפישה זו הוא היסגרות בדל"ת אמותיהם, הנובעת גם מחשש מפני השפעות חיצוניות והמביאה גם לידי קיצוניות בדלנית. לציבור החרדי קשה לראות עצמו חלק מן הכלל ולהיות מונהג על ידי שלטון הרוב שאינו שלטון התורה. מכאן גם ה"השתקות" של פרשיות פליליות שונות.

אני סבורה כי חרדים רבים לא יירתעו מחוק גיוס, שהרי חוקי התורה הם מעל לחוקי המדינה. כל עוד לא יינתן פסק הלכה המכוון בחורים להתגייס, לא נראה נהירה המונית לשורות הצבא. אף רב חרדי לא יעז ליצור מהפך מהותי כזה, שיתיר דבר המקובל כווטו. כפי ששמעתי בשם פוסק דתי-לאומי: גדוּלה של רב אינה נבחנת ב"חומרות" שהוא פוסק, אלא דווקא ב"קוּלות". ורבנים חרדים חוששים להיחשב מקילים, בנסותם לעמוד בדרישות צאן מרעיתם. באין פסיקה "מרדנית" כזו, יחששו יחידים להתגייס, גם אם הם מעוניינים בכך, בשל החשש מפני תגובת החברה והסביבה הקרובה. החברה היא גורם מכריע, כמו הרבנים לפחות, בקהילות החרדיות הסגורות.

יתנו - יקבלו

בדיון בנושא הזה יש לנהוג בהוגנות: מדוע לא נשמעים קולות נגד אחוזי ההשתמטות הגבוהים בקרב מועמדים חילונים לגיוס, בעיקר מהמרכז? ומה לגבי הערבים תושבי ישראל? כיצד מתבטאת השתתפותם ב"חלוקה בנטל"?

מנגד, על הציבור החרדי להכיר ולהודות בכך שלא כל המצהירים כי "תורתם אומנותם" אכן יושבים ולומדים תורה מדי יום ביומו. רבים מהם עובדים במקביל לתקופה שבה הם מצהירים, או שהם מסתובבים בחוסר מעש ברחובות. כך יש בידם פנאי להצטרף להפגנות מתלהמות כדוגמת אלה שראינו בבית שמש ובירושלים לא אחת. כדברי אליקים רובינשטיין, "אין תורתם אומנותם לאמיתה, ותחת אומנותם באה הימנעותם - משירות ומעבודה, והם מבלים ימיהם בתסכול כשבינתיים הקימו משפחות, הזקוקות לפרנסה".

ראויים לפטור אלה שנחשבים "עילויים", אלה שמוריהם מועידים אותם לגדולות. כל השאר, לדעתי, צריכים ללמוד לשלב את התורה בחיי המעשה. והרי כך נוהגים בחורים במגזר הדתי-לאומי: עם סיום התיכון הם לומדים תורה במשך שנה ויותר, ומשרתים בצבא בתפקידים זוטרים כבכירים. בחורים אלה, הֱיו סמוכים ובטוחים, יוסיפו ללמוד תורה גם בזמנם החופשי, ללא תמורה כספית, לאורך כל חייהם, בצד הקמת משפחה ופִרנוסהּ. וכמובן, על החרדים לקבל את הטענה המוכּרת: מי שרוצה לקבל - צריך גם לתת. חלקים נכבדים מהציבור טרם רואים בלימוד התורה תרומה ותמורה שווה לסיוע המדיני הניתן למגזר החרדי.

יעל מדר, למדה תורה לאחר התיכון במשך שנה, לא מכספי המדינה, בסכום השווה לשכר לימוד אקדמי, ולאחר מכן שירתה שנתיים בשירות לאומי. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il