גבר הולך לאיבוד ב"פריים טיים אמריקה"
"פריים טיים אמריקה", שעוסקת בשינויים שעברו על התוכן הטלוויזיוני באמריקה לאורך השנים, הרשימה מאוד את אריאנה מלמד. אז אחרי שלמדה מה קרה לדמותו של הגבר האמריקני משנות ה-50 ועד היום, יש לה כמה מילים לומר לערוץ הראשון
הפרק הראשון מתוך ארבעה (שמשודרים בכל יום א' ב-21:30, ערוץ 8) הוקדש לדמותו של הגבר האמריקני כפי שהיא משתקפת בסדרות משפחה, קומיות ודרמטיות כאחד, משנות החמישים ועד לרגע בו מורידים את "גברים בגיל הזה" מן המסך. ההתחלה מעניינת במיוחד למי שפספסו שני עשורים של המדיום מחמת היותם ישראלים: בהעדר טלוויזיה מקומית, כמעט לא נחשפנו לסדרות המיתולוגיות של שנות החמישים, בהן, כפי שאומר דיוויד לינ'ץ ("טווין פיקס") בראשית הפרק, טלוויזיה היתה מיועדת לגרום לאנשים להרגיש טוב, והקשר בין סדרות המשפחה לבין מה שהתחולל באמריקה באותן שנים היה קלוש, אם בכלל היה קיים.
אנחנו מכירים את העולם הזה בעיקר מ"המופע של טרומן". התקיימו בו כללים נוקשים של כתיבה: אבא תמיד יודע טוב יותר, אמא תמיד יפה ומחייכת בסינר מעומלן, וכשגבר נכנס הביתה ומסיר את כובעו בברכת "האני, אני בבית", היא אמורה להגיש לו מרטיני מעורבב היטב ולשאול בחיוך צחור שיניים איך עבר עליו יומו. ילדים מצוחצחים, מסורקים וחרישיים מרחפים סביב האל הזה כמלאכים קטנים, אוכלים ארוחת ערב ביתית ושותים חלב, ואז אמא ואבא הולכים לישון במיטות נפרדות, כי כללי הצנזורה קבעו שאין להראות שני מבוגרים על יצוע אחד ולפחות מטר יפריד בין על הסט.
גברים מתפרקים
כבר בהתחלה מגוייסת רשימה מכובדת, מעוררת התפעלות אפילו, של כוכבי-עבר, תסריטאים ומפיקים ונשיאי רשתות שמקדמים את העלילה: רוזאן באר וקארל ריינר ובנו רוב ריינר ("הכל נשאר במשפחה"), מארי טיילר מור ומרשל הרשקוביץ, יוצר "שלושים ומשהו", אלק בולדוין, ריי רומנו, דיוויד צ'ייס (יוצר "הסופרנוס") ומי לא. אחד לאחד הם מתעדים את ההתפרקות של המשפחות המיתולוגיות והגברים המוצלחים כל כך על המסך, לטובת משהו אחר לגמרי וקרוב יותר למציאות: גבר נעבעכי במידה, ובעיקר - גבר שמאבד שליטה על עולמו.
אבדן השליטה החל לחלחל אל המסכים יחד עם המלחמה הקרה, ומאוחר יותר בזמן מלחמת וייטנאם. זוהי ההכרה המאוחרת בכך שארצות הברית היא אמנם מעצמה, אבל גם בה מתרחשים תהליכים הרסניים ולא לעולם חוסן. ומה זה עשה לגברים בסדרות? הפך אותם לנרגנים וקטנים יותר, הוציא מתוכם את הפוביות והשנאות של האיש הקטן - ולא היה איש שגילם אותם יפה יותר מארצ'י באנקר של "הכל נשאר במשפחה".
"מעולם לא היה דיאלוג כה משמעותי בין אמריקה לטלוויזיה שלה", מזכיר לנו רוב ריינר, הלא-יוצלח של גלוריה באנקר, את שיאי הרייטינג: רבע מכל האמריקנים צפו בסדרה מדי שבוע. הם ראו כיצד ארצ'י אינו יכול לעמוד באמות המידה של העולם החדש שסביבו, וכיצד הוא בכל זאת מתאמץ, ונכשל ושוב נכשל. מהומר סימפסון ועד דון דרייפר, מ"שובר שורות" ועד ל"סופרנוס" ו"משפחה מודרנית", מביל קוסבי הנחרץ עד לגיבורים האמביוולנטיים לגמרי של "שלושים ומשהו" - הפרק נע בקצב מסחרר בין אזכורים תרבותיים לטוב או לרע, שייצגו את מאמציהם של תסריטאים להתכתב עם המציאות האמריקנית ובה בעת לעשות כסף גדול עבור הבוסים שדרשו "בלי יהודים, בלי אנשים משופמים, בלי נשים גרושות" כגיבורים ראשיים.
המסע הזה מרתק וקצבי, שזור בקטעים בלתי נשכחים מתוך הסדרות עצמן
וברגעי ארכיון היסטוריים מכוננים. איזה יופי: ראיתי גם את הפרק השני, שמגולל את תולדותיהן של דמויות נשיות על המסך, והוא לא פחות טוב מקודמו. ועכשיו, משאלה: שמישהו, רצוי איתי לנדסברג, מנהל מחלקת התעודה של הערוץ הראשון, יצפה בזה. הנה סדרה שצריך לגייר ואפשר להתאים לתנאי הארץ במינימום של השקעה כספית, אם רק תיעשה נכון. הגיעה העת לדבר דומה, אולי בהיקף קטן יותר, שנוגע לתולדות המשפחה הישראלית במדיה.
צריך כמובן להתחיל ב"משפחת שמחון" ברדיו, וממנה להגיע - בעזרת שחקנים, יוצרים ומפיקים שעדיין חיים בינינו - עד ל"סברי מרנן". מחלקת התעודה של הערוץ הראשון היא, נכון לעכשיו, הדבר הרציני, האחראי והיצירתי ביותר שקיים ברוממה, ואם אינני טועה, פרויקט שכזה יכול להחזיר אליה כמה וכמה צופים - אבל גם לשמר את מה שעוד מעט יתפוגג לגמרי בין המז'לופים לשלייקלעך של העונות המסחריות הבאות. מישהו מוכן להרים כפפה?
