הנער גילה שיש לו אבא, החברים נרתמו לאיחוד

רוצה להרגיש את אבא: "לפני שהילדות שלי נגמרת, אני רוצה לדעת מה זה אבא, אין דבר שאני רוצה יותר מלראות אותו כאן איתי בבית בישראל, גם בשבילי וגם בשביל אמא שלי. בכל יום אני מדמיין את הרגע הזה, שבו אבא יורד מהמטוס ואני קופץ עליו ומחבק אותו". כך סיפר טזאזו טדסה, נער ישראלי בן 15 ממוצא אתיופי, שמבקש להתאחד עם אביו צ'וקלה.

"רוצה בסך הכול לפגוש את אבא". טזאזו(צילום: אבישג שאר-ישוב)

עוד בערוץ החדשות של ynet:

פגעו, ברחו ונשארו חופשיים: שלושה תיקים פתוחים

נערה עבדה במסעדה עם בנים - וסולקה מביה"ס

עבור מי שכלל לא ידע שאביו בחיים עד לפני כשנה, המחשבה עצמה על קיומו של אב לא נותנת מנוח. הסיפור של התלמיד בכיתה ט' בבית הספר אליאנס בחיפה ואמו מנלוש (37) מתחיל באתיופיה שם נולד טזאזו ב-1996, וממשיך עם גיוסו של האב, שאינו יהודי, לצבא האתיופי. החבירה לצבא האתיופי גרמה לאבדן הקשר עם האב, שנלחם ונפצע במהלך הקרבות עם אריתריאה השכנה.

בשיחה עם ynet הסבירה מנלוש כיצד הקשר התערער. "בהתחלה כתבנו אחד לשני מכתבים, אבל בשלב מסוים הקשר נותק ולא הצלחתי למצוא אותו". מנלוש ניסתה לברר מה עלה בגורלו באמצעות חברים ובני משפחה ואצל שלטונות הצבא, אך ללא הצלחה. "חיפשתי אותו בכל מקום אבל אף אחד לא ידע", מספרת מנלוש, "הוא נחשב לנעדר ואני לא ידעתי מה קרה לו, האם נפצע? האם הוא חי בכלל? כשעבר הזמן וכשלא התקבל ממנו סימן אנשים אמרו שהוא נהרג".

"הייתה לי תקווה שנתאחד שוב". מנלוש ובנה טזאזו(צילום: אבישג שאר-ישוב)

מנלוש הוסיפה כי "לא רציתי להאמין שהוא נעלם לתמיד, הייתה לי תקווה שיום אחד ניפגש שוב אבל זו הייתה תקופה קשה של געגועים, עצב וקושי כלכלי גדול". ב-2002 המשפחה הקטנה והמצומצמת, שהתמודדה עם עוני קשה, עלתה לישראל. "לא הייתה ברירה ועזבנו", אומרת מנלוש. "חלק מהאנשים אמרו שהוא מת אבל אני לא הפסקתי לחפש אותו, עדיין הייתה לי אמונה קטנה שהוא חי ובכל פעם שמישהו נסע לאתיופיה ביקשתי שישאל עליו ושיברר".

"אני רוצה אותו כאן איתי בישראל".טזאזו ואביו(צילום רפרודוקציה: אבישג שאר-ישוב)

האם ובנה נקלטו בחיפה ומנלוש נרשמה בישראל כרווקה. "הבהירו לה שזו הדרך שבה תוכל לקבל את כל הזכויות כאם חד-הורית", הסביר הבן טזאזו. "בכל השנים האלו, כאילו חסרה חתיכה בפאזל, ילדות עם חלק חסר ועם סימן שאלה. כל מה שהיה לי זו תמונה שלו במדי צבא תלויה על הקיר".

מנלוש, שהחלה לעבוד בישראל כמנקה, לא חדלה ממאמציה לאתר את הבעל האובד. "אחרי כל הזמן הזה והשנים, הבנתי שהוא כנראה מת, אבל הייתי חייבת לדעת מה קרה", היא מסבירה. שנה אחרי שנה, כשהמידע מיאן להגיע ממבקרים שחזרו מאתיופיה, האם ובנה התאכזבו. לפני כשנה חלה תפנית בסיפור לאחר שהמשפחה קיבלה "חדשות מרעישות", כהגדרתה של מנלוש. קרוב משפחה רחוק ששב מאתיופיה סיפר שאיתר את צ'וקלה.

"רעדתי בכל הגוף, זה היה כמו נס משמים ולא יכולתי להאמין". אחרי הדיווחים של קרוב המשפחה, מנלוש שוחחה עם בעלה האובד בטלפון. "אחרי כמעט 13 שנה", היא מספרת בהתרגשות, "זה היה כאילו מישהו קם לתחייה וחזר מהמתים". בני המשפחה החלו לקיים קשר טלפוני קבוע, ובחופש הגדול האחרון טסו מנלוש ובנה טזאזו לאתיופיה ופגשו את צ'וקלה.

"התחבקנו ובכינו כולנו"

"הוא חיכה לנו בשדה התעופה, כשירדנו מהמטוס התחבקנו ובכינו כולנו. אחרי שכל השנים חשבתי שאין לנו אבא ושהוא מת במלחמה, זה היה רגע השיא של החיים שלי", שִחזר טזאזו. השלושה בילו חודשיים ביחד, אך נאלצו להיפרד שוב כשהאם ובנה שבו לישראל. "בהתחלה שתקנו כי לא ידעתי מה אומרים לאבא שאתה לא מכיר, אבל אחר-כך זה היה כאילו מעולם לא נפרדנו. הייתי ממש מאושר".

בספטמבר שבו טזאזו ואמו לישראל מתוך כוונה להביא בעתיד את אבי המשפחה לארץ. מנלוש טוענת כי ביקרה בלשכת משרד הפנים בחיפה, אך מכיוון שהשפה העברית אינה שגורה בפיה, היא לא הצליחה להבין מה עליה לעשות כדי לאחד את המשפחה, ועזבה את הלשכה. "לא ידעתי מה לעשות, לא היה שם דובר אמהרית, כך שאני לא הבנתי אותם והם לא הבינו אותי". מנלוש שבה פעם נוספת למשרד הפנים, הפעם עם בנה, אך גם הפעם מאמציהם לא צלחו. לדברי טזאזו, במשרד הפנים לא העניקו להם עזרה הכרחית והסתפקו במתן מסמך למילוי בשפה העברית.

"אנחנו לא פראיירים". טזאזו וחבריו לכיתה(צילום: אבישג שאר-ישוב)

טזאזו המתוסכל ניסה להתייעץ עם מספר גורמים, שהבהירו לו כי מאחר שאביו "אינו יהודי" ומאחר שלמשפחה אין תעודות המעידות על קשרי נישואים, עלולה הבאתו של האב לישראל להיתקל בקשיים משמעותיים. המשפחה טוענת כי התעודות המעידות על קשרי נישואים בין מנלוש לצ'וקלה אבדו באתיופיה. לפי נוהל "איחוד משפחות", ניתן להביא את האב לישראל בתהליך שמתחיל בהגשת בקשה והצגת מסמכים.

"הזדמנות להחזיר לטזאזו" 

מיואשים מהמצב, קיבלו באחרונה טזאזו ואמו זריקת עידוד ממקור בלתי-צפוי. לפני כחודש בחר טזאזו לשתף את חבריו לכיתה בסיפורו האישי. החברים החליטו להירתם מיד לעזרה. יובל מלול, בת כיתתו של טזאזו, סיפרה: "התרגשנו מאוד מהסיפור שלו. שלוש שנים אנחנו לומדים ביחד ולא ידענו מה עובר עליו, הוא אף פעם לא דיבר על זה. החלטנו לפנות לכל מי שיכול לעזור, טזאזו הוא חבר טוב שלנו שעוזר לכולם ואף פעם לא ביקש משהו מאף אחד. זו הייתה ההזדמנות שלנו להחזיר לו".

במהלך החודש האחרון שלחו ילדי כיתה ט' 3 בבית הספר מכתבים לכל הגורמים הרלוונטיים ובהם לשכת ראש הממשלה, בית הנשיא, משרד הפנים, משרד הקליטה, משרד הרווחה,

 משרד החינוך ואפילו שגרירות ישראל באתיופיה. על המכתב ציינו חבריו של טזאזו כי "מטרתנו היא להתגבר על הביורוקרטיה העמוסה והסבוכה וללא סיוע משפטי שיעלה הון להעלות את האבא לארץ".

לדברי יובל, "כולם אישרו שהמכתב התקבל, אבל לא ראינו בינתיים עזרה ממשית. זה הכול יוזמה שלנו, הילדים שרוצים שהמבוגרים במשרדי הממשלה יראו מה אנחנו עושים בשביל החבר שלנו וישאלו את עצמם מה הם יכולים לעשות עבורו. כל אחד צריך אבא". נוי כהן, אף היא תלמידה בכיתה של טזאזו, אמרה כי "זה שאנחנו ילדים, לא אומר שאפשר למרוח אותנו או שאנחנו פראיירים". טזאזו עצמו מתרגש מהמחווה של חבריו לספסל הלימודים. לדבריו, "הם מוכיחים שלא כל אחד דואג רק לעצמו. כמו כל הילדים, אני זקוק לאבא, אני מקווה שמי שיכול לעזור יפתור את הבעיה הזאת".

מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה: "לאחר בדיקה מקיפה, לא נמצא כי הנ"ל הגישה בקשה כלשהי. בלשכה הנוכחית ישנו אדם דובר אמהרית בשם יהודה אשר ישמח לסייע בידה בהגשת הטפסים הרלוונטיים".

המידע הראשוני התקבל באימייל האדום