פסיקה: הקיבוצים יפנו את עמק הצבאים בי-ם
בית המשפט הורה לקיבוצים מעלה החמישה וקרית ענבים, להתפנות עד סוף השנה, מהשטח שנחשב לריאה הירוקה של העיר. בכך הוכרע הסכסוך ארוך השנים בבעלות על הקרקעות
בית משפט השלום בירושלים הורה לקיבוצים מעלה החמישה וקרית ענבים, לפנות קרקעות שנמצאות בשטח עמק הצבאים (פרי-הר) בירושלים עד ינואר 2013. בכך הוא קיבל את תביעת מינהל מקרקעי ישראל שהוגשה כבר לפני כ-8 שנים, בדרישה שהקיבוצים יסלק את ידיהם מהקרקע.
עוד על פרשת עמק הצבאים:
- פרשת עמק הצבאים: "אולמרט לחץ לדיון חוזר"
- צו מניעה נגד היזם שחסם את עמק הצבאים
- ירושלים: הצבאים ניצחו את תוכניות הנדל"ן
השטח המכונה פרי הר, נמצא בסמוך לגבעת מרדכי בירושלים, מצוי בבעלות המדינה ומנוהל על ידי המינהל. הוא הוקם בשנת 1959 על ידי הקיבוצים קריית ענבים, מעלה החמישה וחברת ייצור ופיתוח, והפך לאגודה חקלאית. בשנת 1961 חתמו הקיבוצים, באמצעות האגודה, על חוזה חכירה עם המינהל ובו נקבעו תקופות חכירה שונות בנות 10-25 שנים לגבי חלקים שונים של המקרקעין.
חלק מתקופות החכירה היו אמורות להסתיים בשנת 1966, חלקן בשנת 1971 והאחרונה בשנת 1981, אולם למעשה הקיבוצים אוחזים בקרקעות אלה עד ליום זה.
נוכח טענת המינהל, כי לקיבוצים אין זכות בקרקעות מזה שנים רבות, החלו הצדדים במשא ומתן באשר לגורלן, כאשר לאורך כל הדרך שמר המינהל על טענתו כי זכות הבעלות במקרקעין נותרת בידו. מנגד טענו הקיבוצים, כי ביצעו במקום פרוייקטים חקלאיים שונים, וזאת בהסתמך על הבטחת המדינה והתחייבותה משנות ה-50, להחכיר להם את השטח לתקופה של 49 שנים עם זכות הארכה ל 49 שנים נוספות.
עוד טענו הקיבוצים, כי הקרקע אף הפכה בשנות ה-70 לחלק ממשבצת מקרקעין המוקצית להם לשם עיבוד חקלאי, מכיוון שלא היה להם שטח כזה. לעומתם, טען המינהל, כי בשנת 1971 הסכים לתת להם רשות להשתמש בשטח ולעבד אותו עד שיקבלו משבצת חקלאית אחרת, ומעולם לא הבטיח להם כי השטח הזה יוותר בחזקתם.
מו"מ של 50 שנה
המשא ומתן לגבי גורל השטח התנהל בין הצדדים עד לאמצע שנות ה-80, אז פנו הקיבוצים בבקשה לחכור את השטח כדי שיוכלו להבטיח החזר של ההשקעות בקרקע. בשנת 1994 הם אף יזמו הליכי תכנון במקום, וביקשו לקדם את שינוי תכנית המתאר לשם פיתוחו.
המינהל שיתף עמם פעולה והודיע לוועדת התכנון כי אין לו התנגדות לבקשה, אך המשיך להתמיד בסירובו להחכיר להם את השטחים, תוך שהציע לקיבוצים הצעות פשרה שונות. משניסיונות הצדדים להגיע להסכמות לא נשאו פרי לאורך למעלה מ-50 שנה, הגיש המינהל את התביעה לסילוק יד הקיבוצים מהמקרקעין.
המינהל טען, בין היתר, כי הוא מחזיק בבעלות מוחלטת על הקרקע, וכיום הקיבוצים מחזיקים בה ללא זכות, היתר או רשות, שכן זכות החכירה שלהם הסתיימה לפני שנים, ולכן עליהם להשיבם למינהל.
הקיבוצים העלו בתגובה שלל טענות, בהן כי יש להם זכויות חכירה לדורות בקרקע (49 שנים ואופציה להארכה ב 49 שנים נוספות), בשל הבטחה מנהלית שניתנה להם על ידי גורמים שונים, ובהם שר הבינוי והשיכון בשנת 1991, אריאל שרון. עוד נטען, כי זכאותם לחכירת הקרקע ושימוש בלתי מוגבל בה מוקנית להם על פי חוק, וכי תביעת המנהל לוקה בשיהוי והתיישנות.
ביהמ"ש: התעלמות מפניות לפינוי
השופט עודד שחם קיבל את תביעת המנהל ודחה את התביעה הנגדית שהגישו הקיבוצים. בפסק הדין נקבע, כי אין חולק כי הבעלות בקרקע היא של המינהל, שעמד על זכותו בקרקע לאורך כל הדרך, החל משנות ה-60, עת הקרקע הוחכרה לקיבוצים וכלה בהגשת התביעה.
בית המשפט פסק, כי הקיבוצים לא הוכיחו כלל כי ניתנה להם הבטחה מינהלית מחייבת לחכירת הקרקע לתקופה של 49 שנים עם זכות הארכה ל 49 שנים נוספות. כן נקבע, כי כל מה שהתנהל בין הקיבוצים למינהל, היה משא ומתן שכלל פעולות אדמיניסטרטיביות והתכתבויות באשר לאפשרות להבטיח את החכרת השטח, אך אלו לא הבשילו לכדי הבטחה מינהלית מחייבת של רשות.
עוד נקבע, כי לאורך שנות ההידברות בין הצדדדים, ניסה המינהל להגיע להסכמות עם הקיבוצים, אך זאת תוך הקפדה שלא להבטיח לקיבוצים זכויות בקרקע, ולפיכך אין להם כל זכות חכירה. השופט הוסיף ודחה את טענות הקיבוצים בדבר התיישנות ושיהוי בקובעו, כי משמדובר במקרקעין מוסדרים, אין עליהם התיישנות לפי הדין, ובכל מקרה התיישנות לא הוכחה. כן נפסק, כי המינהל לא הציג מעולם מצג על פיו הוא מחל על זכותו, ובהתחשב בכך שבין המנהל לקיבוצים התנהל משא ומתן בין השנים 1966-1990, לא מדובר בשיהוי.
"כאן המקום לומר מלים אחדות בסוגיית תום הלב", כתב השופט. "לכל אורך הדרך, במשך עשרות שנים, תפסו הנתבעים את המקרקעין, תוך התעלמות מפניות המינהל לפנותם או להסדיר את המעמדם. זאת, אף שלשיטתם שלהם לא היה הסכם חכירה תקף ביחס לקרקע, סירבו הנתבעים באופן עקבי לפניות המינהל לפנותה".
השופט אמנם ביקר גם את התנהלות המינהל בציינו, כי ניתן היה לצפות כי תביעות הפינוי יוגשו על ידו בשלב מוקדם יותר. עם זאת הוא קבע, כי במאזן תום הלב מול הקיבוצים, ידם של האחרונים על התחתונה.
לפיכך נפסק כי לקיבוצים אין זכות להמשיך ולהחזיק בקרקע, ועליהם לפנותה עד ל-1 בינואר 2013, כדי שיהיה להם זמן להתארגנות לוגיסטית. נוכח התנהלות הקיבוצים בהליך, חייב אותם השופט בשכר טרחת עורכי דין של 57,500 שקל, ובהוצאות ההליך בסך 823 שקל.
לעיון בפסק הדין
לאתר המשפט הישראלי "פסקדין "
לפנייה לכתב/ת 
