יהודה ברקן של עולם הקומיקס: הג'וקר
דמותו של נסיך הפשע המצחקק השתנתה רבות לאורך השנים. אך מה באמת יש בליצן בחליפה הסגולה, השער הירוק והשפתיים האדומות שהופך אותו לכל כך אטרקטיבי? לכבוד פורים יוני זאבו יצא למסע אחרי תחפושותיו השונות של הג'וקר
אך מה יש בדמותו של הליצן בחליפה הסגולה, השער הירוק והשפתיים האדומות שהופך אותו לכל כך אטרקטיבי? הג'וקר ביצע את הופעתו הראשונה בקומיקס בחוברת Batman 1 ב-1940, וכבר אז היה מוקף במסתורין. עד היום נותר ויכוח לא פתור הנוגע לחייו: מהיכן הגיע ומי היוצר שלו. נהוג להאמין לג'רי רובינסון, שהיה חלק מהצוות האמנותי שעבד על פיתוח עלילות באטמן באותה תקופה בהנהגת בוב קיין וביל פינגר.
רובינסון טען שקיבל את ההשראה לדמות זו מהשחקן קונרד ודיט בסרט "The Man who Laughs", ובנוסף היה זה רעיון שלו שהג'וקר ישתמש בקלף משחק בתור כרטיס ביקור. בוב קיין, לעומת זאת, טען עד יומו האחרון שהוא היה זה שהמציא את הנבל במטרה לייצר דמות מראה לאביר האפל. בהמשך הוא הודה שרעיון קלף המשחק היה שייך לרובינסון, אך המשיך לטעון ששם הסתיימה תרומתו בפיתוח הדמות.
כרוניקה של מוות ידוע מראש
הוויכוח המר בין היוצרים הוותיקים לא היה אמור להימשך כל כך הרבה זמן. הג'וקר נועד למות בסוף הופעתו הראשונה, דבר שהיה אז נפוץ בקרב נבלים בסיפוריו של באטמן. התערבותו של עורך הקומיקס, וויטני אלסוורת', שראה את הפוטנציאל של הדמות, גרמה לכך שהג'וקר חמק ממלאך המוות בפעם הראשונה, מה שהפך עד מהרה להיות אלמנט חוזר בסיפור.
כבר בתחילת דרכו הג'וקר הוצג כליצן רצחני המכה בהיגיון המובן רק לו, ומשאיר את קורבנותיו מחייכים כתוצאה מחשיפה לגז צחוק רעיל שברשותו. הוא יוזם משחק בו הוא מאתגר את המשטרה ואת הנוקם במסכה, על מנת למנוע את רציחתם של שלושה אזרחים בעלי חשיבות בעיר. רק לאחר שהג'וקר שובה את רובין, באטמן מצליח לעצור אותו והוא מושלך לכלא.
זהו הקו האישיותי בו אופיין הג'וקר בתחילת דרכו בקומיקס, אך ייצוג זה השתנה עם חלוף הזמן. לצד היווסדו של קוד הקומיקס - אותה אסופת חוקים והגבלות שמטרתה היתה להקהות את שיניי המדיום על מנת להגן על מוחם המתפתח של הקוראים הצעירים - דמותו של הג'וקר נאלצה להשתנות. הג'וקר כבר לא היה ליצן קשוח, והפך להיות היהודה ברקן של עולם הפשע.
האנטי תזה של האביר האפל כקונדסון גמלוני הנוהג בג'וקרמוביל ומחפש הכרה כקומיקאי, לא תפסה את לב הקוראים והופעותיו הלכו והתמעטו. בז'אנר אחר, לעומת זאת, המניות שלו רק הלכו ועלו. בסדרת הטלוויזיה משנות ה-60 בכיכובם של אדם ווסט וברט וורד, הג'וקר היה אחד הנבלים שזכו למספר ההופעות הגבוה ביותר בגילומו של סיזר רומרו. רומרו לא היה מוכן לגלח את שפמו המפורסם לתפקיד - דבר שהצריך את מחלקת האיפור לעבוד שעות נוספות.
חזר אל המדפים
כל זה השתנה כאשר ב-1973 כותב הקומיקס דני אוניל החזיר את הג'וקר לשימוש - לאחר ארבע שנים על המדף. אוניל רצה להשיב את הג'וקר לשורשיו הרצחניים. בסיפור "Joker's Five Way Revenge", נקמתו המחומשת של הג'וקר - אותו ג'וקר שנמלט מהמוסד למשוגעים בו הוחזק מחפש לנקום בחברי כנופייתו אותם הוא מאשים בכליאתו. הוא מתנקש בהם במגוון שיטות שונות ומשונות, החל ממים מורעלים, גז הצחוק המפורסם - ועד לסיגר טבול בניטרוגליצרין המתפוצץ לקורבן בפרצוף.
הצוות של הכותב סטיב אנגלהארט והצייר מרשל רוג'רס, לקחו את טירופו של הג'וקר אפילו רחוק יותר כאשר באחד הסיפורים המפורסמים שלהם הג'וקר מרעיל את מלאי הדגים בעיר כדי שיחייכו כמוהו. המטרה: להוציא פטנט על דגים שמחים וכך להתעשר. כאשר רשם הפטנטים מודיע לו שאי אפשר לרשום פטנט על בעל חיים, העניינים הופכים לקטלניים.
הרעיונות של אוניל ואנגלהארט היו אלו שאפיינו את דמותו של הג'וקר עבור דור שלם, ואף השפיעו ישירות על עיצוב דמותו של הג'וקר בגילומו של ג'ק ניקולסון בסרט מ-1989 וגם בסרט המצוייר משנות ה-90. בסדרה, אגב, קולו של הג'וקר ניתן לו על ידי מרק המיל - המוכר יותר כלוק סקאייווקר מסרטי מלחמת הכוכבים.
סיפורי הג'וקר החשובים ביותר באותה התקופה, הידועים כתור הברונזה של הקומיקס, הם "A Death in the Family" ו-"The Killing Joke", שניהם מ-1988. "מוות במשפחה" היה סיפור בארבעה חלקים שבסופו הקוראים נאלצו להתקשר לטלמסר על מנת לקבוע אם עוזרו הצעיר של האביר האפל, רובין, אשר ננעל במחסן - ימות או ישרוד בהתפוצצות מסוכנת. הרובין המדובר במקרה זה, הוא לא הרובין המקורי והמוכר, אלא מחליפו שלא זכה לפופולריות גדולה, והאדם שנעל אותו במחסן היה לא אחר מהג'וקר. בסופו של דבר הקהל קבע, ורובין מספר שתיים הודח מהעולם בעוד הג'וקר זכה לפגוע בבאטמן בצורה בה לא נפגע מעולם.
"The Killing Joke" הוא רומן גרפי שבו אלן מור, היוצר של "Watchmen", מספק את הניתוח המשמעותי ביותר ליחסי באטמן והג'וקר. הסיפור מתחיל בדו-שיח בן שניהם, בו האביר האפל שואל את הג'וקר אם יש תקווה שיום אחד הם יצאו מהמעגל האכזרי אליו נכלאו, או שמא הדרך היחידה לשבור אותו כרוכה במוות של אחד מהם. כמובן שבסוף מתברר שהג'וקר נמלט, ובאטמן מנהל שיחה עם כפיל, דבר המוביל למרדף מסויט ורווי השלכות.
ג'וקר שהלך רחוק מדי
במקביל לעלילה זו, מסופר גם סיפור עבר פוטנציאלי של הג'וקר, קומיקאי כושל המנסה לפרנס את אשתו ההריונית ומתדרדר לחיי פשע. מפגש עם איש העטלף מוביל לתאונה בה פניו מולבנות, שערו מוריק והוא מאבד את שפיותו. לטענת הג'וקר, כל מה שנחוץ הוא לילה רע אחד על מנת להישבר מבחינה נפשית. על מנת להוכיח זאת, הוא חוטף את המפקח גורדון ומענה אותו, זאת לאחר שהוא יורה באחייניתו ברברה גורדון בעמוד השדרה. הסיפור מדבר, בין היתר, על שפיותו המעורערת גם של באטמן עצמו. הג'וקר מאשים אותו בכך שגם באטמן חווה "לילה רע אחד", ולילה זה הוא שאחראי ליצירת איש העטלף - בדומה לאותה הצורה שבה נוצר הג'וקר.
החל מהמפגש הראשון בן איש העטלף ללץ הפסיכוטי, שניהם ייצגו קטבים הפוכים אחד לשני. דמויות מראה מעוותות או שני צדדים של אותו המטבע. בזמן שבאטמן מייצג סדר וצדק, הג'וקר מדגים אנרכיה ואת חוסר האונים של באטמן, בניסיונו לשלוט בעולמו. בעוד שבאטמן שם את ערך החיים בראש מעייניו, תפישתו של הג'וקר היא שהכל קורה לשווא ולריק. בסוף כולם מתים אז למה לקחת את החיים כל כך ברצינות, ולא ליהנות קצת? הג'וקר ובאטמן הם שני הקטבים בהתמודדות מול חוסר אונים: האחד מפתח דחף שליטה פתולוגי, בזמן שהשני מתמסר באופן טוטלי לחוסר ההיגיון שבקיום.
הית' לדג'ר המנוח בהופעתו כג'וקר בסרט "האביר האפל", מאוד הושפע מהפן הכאוטי של הדמות, ובתצוגת משחק מרשימה הצליח "להיכנס" למוחו המעוות של הג'וקר. יש האומרים שזה עלה לו בחייו.
השנים האחרונות הובילו להתבוננות חדשה על דמותו של הג'וקר. בניסיון ליישב את הבדלים המהותיים שהדמות הפגינה במשך השנים, עלתה תיאוריה חדשה על פיה הג'וקר אינו משוגע - אלא להפך. בעולם של משברים כלכלים, מגה פיגועים וטכנולוגיות שמתפתחות בקצב מסחרר, דווקא היכולת להמציא את עצמך מחדש מראה על דרגה מתקדמת יותר של שפיות, או אפילו סופר-שפיות. אז לכבוד חג פורים, למה שלא נלמד כולנו מעט (מעט מאוד) מהג'וקר, ונשתחרר לרגע מהמרוץ המטורף של החיים - ורק נצחק קצת מהשיגעון שלו. דרך הקומיקס.
יודעים עוד דברים על הג'וקר? אנא טקבקו במרץ!
