השיבה להודו עם תרגום נדיר

"אמא של אלף שמונים וארבע" הוא ספר טוב, אפילו טוב מאוד. אבל חשיבותו התרבותית רבה מחשיבותו הספרותית גרידא. ספרה של מהשווטה דווי, ילידת 1926, סופרת ופעילה חברתית שזכתה בפרסים חשובים לאורך הקריירה שלה, הוא הראשון שמתורגם לעברית מהשפה הבנגלית. תרגומו היפה של ניב סבריאגו, שגם עורך את סדרת הודו של הוצאת "אסיה" בה ראה אור הספר, מאפשר לנו להתרשם (ובהחלט יש כאן התרשמות) מהסגנון המיוחד, המבעים רבי העוצמה ויכולת מסירת הסיפור של אחת הסופרות החשובות בהודו.

"אמא של אלף שמונים וארבע". תרגום בלתי שגרתי (עטיפת הספר)

"אמא של אלף שמונים וארבע" מתעד את מסעה האומלל של שוג'טה בעקבות צעיר ילדיה, בראטי, כשנתיים לאחר שמצא את מותו במה שכונה כ"עשור השחרור", בו התמרדו צעירים כנגד המשטר. שוג'טה באה ממשפחה מבוססת והתחתנה עם צעיר מבטיח, שיותר מכול דואג לקשריו העסקיים והפוליטיים ואינו מפגין חיבה כלפי ילדיו. את בנו בראטי הוא ראה כאויב ולכן, לאחר שנכנס לרשימת ההרוגים כמספר 1084, הוא דאג שהידיעה לא תפורסם בפומבי והתעקש למחות את זכרו כליל. אולם שוג'טה אינה יכולה להניח לעבר, ולאחר שחברתו של בראטי יוצרת איתה קשר לפתע, היא נחשפת לנבכי מאבק השחרור, לצביעות של החברה ההודית וזוכה להבין טוב יותר את בנה, גם אם הדבר עלול לעלות לה במחיר רב.

שורשים מזרחיים

החשיבות התרבותית של הספר אינה מסתכמת בתרגום החלוצי. הספרות המתורגמת לעברית ניזונה מאופנות, לרוב בינלאומיות. כאשר ספר של סופרים ממוצא אפגאני (חאלד חוסייני, למשל), או הודי (צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני) זוכה להצלחה במערב - בדרך כלל אלו סופרים שגלו מארץ מולדתם לארצות הברית או אנגליה - מגיע איתו גל של תרגומים לעברית ליצירות של סופרים בעלי זיקה לארצות הללו (בין אם היגרו משם או שיש להם שורשים מזרחיים). מה שנדמה כפריחה תרבותית מתגלה בפועל כאינפלציה של ספרות אוריינטליסטית - שטחית ברובה - שנעדרים ממנה מאפיינים ייחודים או סממנים אותנטיים של המקום.

כלומר, אם כיום "הלהיט החם ביותר" הוא ספרות הודית, שוק הספרות המתורגמת

בישראל יעלה על גדותיו בתרגומים (רובם ככולם מאנגלית), לספרים שעלילותיהם מתרחשות במדינה האקזוטית. הדבר נכון לגבי כל המדינות שאינן מערביות: פקיסטן, ניגריה, איראן, אפגניסטן, הודו ואפילו סין ויפן. הבעיה היא שלרוב תתורגם הספרות הפופולרית, ה"קלה לעיכול"; זאת שמציגה נרטיב סטנדרטי למדי שארוז היטב בעטיפה המנצנצת של האוריינטליות.

מותר לציין שחלק נכבד מהספרות שמתורגמת אינה איכותיות במובהק. מפתיע לגלות ומעניין לדון בכך שדווקא אותם גולים או צאצאים הם שכותבים את האוריינטליזם עצמו; הם שותפים למהלך התרבותי המתעתע הזה, שאינו חופר לעומק בזהות המסוכסכת של המהגר, אשר משתמש בסממנים חיצוניים (כגון מאכלים, לבוש, אווירה ומנהגים) בכדי ללכוד את הקורא המערבי ולתת לו את התחושה שהנה, כעת הוא מכיר לעומק חברה ותרבות שזרים לו לחלוטין.

הבוץ הפוליטי

הצרה הגדולה באמת היא שבשל הריבוי הזה, הסופרים הטובים באמת, אלו שאינם מתארים את ההווי באותן חברות ותרבויות דרך פילטר, אלא מתפלשים בבוץ הפוליטי ועושים זאת בסגנון ייחודי, תפיסה מקורית בנוגע לשימוש בשפה ואופן מסירת הסיפור; אותם סופרים נדחקים הצידה ואינם מתורגמים, או שספריהם לרוב אינם צולחים את המעבר לעברית ולא מגיעים לתודעת הקהל. ייתכן מאוד כי "אמא של אלף שמונים וארבע" יצטרף לאותה קבוצה עגומה של ספרים חזקים וייחודים, משום שהוא כה יוצא דופן ורחוק מאוד מאותה ספרות פופולרית נגישה וקלילה.

לאחר מות הבן, מנסים האב וג'וטי (הבן הבכור שהולך בדרכו), להסביר לאם האבלה מדוע מותו של בנה מוצדק: "בראטי...איבד אמון בחברה שנשלטת בידי אנשי עסקים רודפי בצע ומנהיגים שטובתם האישית מסמאת את עיניהם. מרגע שחוסר אמון כזה תוקף ילד, נער או בחור צעיר, לא משנה אם הוא בן שתים-עשרה, שש-עשרה או עשרים ושתיים, אחת דינו למות...לאנשים מכל זרם אידיאולוגי יש זכות דמוקרטית וחסרת סייגים להרוג את הצעירים שמתנגדים למפלגות. כל שיפוט, שיקול או אישור אינם דרושים לכך".

המניפסט הזה, שנפתח באירוניה של המספרת, זולג לתוך הדיבור של הגברים ומיד ממשיך לתפיסה שלהם - אינו מופיע לקראת סוף הספר, אלא בחלקו הראשון והוא מכונן את ההבנה שלנו את היחסים בין הדמויות, האידיאולוגיות והראייה התרבותית והפוליטית. זוהי יריית פתיחה בעלת עוצמה נדירה, והסופרת אינה משהה את המתח שאמירות כגון אלו מייצרות, אלא משתמשת בו כנקודת המוצא לסיפור כולו.

יש לכך חשיבות רבה בנוגע לאופן בו אנו קוראים את הספר, שהרי איננו יכולים להישאר אדישים לאמירותיהם של הגברים, וההזדהות עם שוג'טה האבלה היא בלתי נמנעת. יש כוח בהצגה של הדברים המורכבים בצורה הפשוטה והברורה ביותר, והמתח שנוצר, כאמור, מהפער בין התפיסה של שוג'טה לתפיסה של החברה ההודית הפטריארכאלית שבעלה משמש כמייצג מובהק שלה, משמש את הסופרת הן בהצגת המורכבות של התא המשפחתי הפרטי והן בהקשר הקולקטיבי והפוליטי.

הספר נע בין שתי הרמות הללו, עד כי לא ניתן להפריד ביניהם. המסע שעוברת שוג'טה הוא מסע אישי, של אם להבנת עולמו של בנה המת כחלק מתהליך האבלות. אך בד בבד זהו מסע לנבכי החברה ההודית - אליה מישירה דווי מבט נוקב וביקורתי - שההיחשפות להתנהלותה משפיעה על הגיבורה ומשנה אצלה סדרי עולם.

המהלך שמבצעת הסופרת אינו מקורי והטכניקה בה היא משתמשת רווחת בספרות,

במיוחד זו שבולטים בה הסממנים החברתיים והביקורתיים. ובכל זאת, סגנונה היבש לכאורה, המציג דיאלוגים קצרים ופשוטים וקול מספרת שרק לכאורה מדווח על ההתרחשות ולמעשה ממקד את נקודת המבט, מצליח לשדר אותנטיות וכנות. כבר מהפתיחה יוצרת דווי אמפתיה כלפי שוג'טה ונוכח הזוועות שמתגלות לאורך הסיפור, גוברת החמלה כלפיה לצד הרצון להתקומם נגד המציאות המתוארת. זוהי דוגמא נוספת לאופן בו דווי מקשרת בין הפרטי לקולקטיבי, ויוצרת האחדה של הרמה התמאטית והרמה הרגשית, בטקסט עצמו ובתגובה הפוטנציאלית של הקוראים.

כתיבתה של דווי רגישה, והיא מיטיבה להעביר את הניואנסים בסיטואציות האבסורדיות, הנובעות מהמציאות האכזרית. יחד עם זאת, היא משתמשת בסממנים תרבותיים רק כאשר הם רלוונטיים לסיפור המעשה ומתרחקת מכל ייצוג סטריאוטיפי של הודו. העובדה שמדובר בהודו מעוגנת בפרטים היבשים בלבד, בעוד לב הספר הוא הרגש והתמות ההומאניות האוניברסאליות. בכך היא מצליחה לשלב בין כתב אישום קונקרטי חריף לבחינה אמיצה של נפש אימהית ונשית, כאשר בשני המקרים ישנם חוסר הבנה ופחד ומלחמת הישרדות יומיומית.

"אמא של אלף שמונים וארבע", מאת מהשוטה דוי. תרגום: ניב שבריאגו. הוצאת אסיה. 155 עמ'.