הדלק יקר? אז תפסיקו להסיע את הילד לכל מקום

הפרסומים העקביים על התייקרות הדלק העלו בי רעיון זדוני: לפתוח בשביתת הסעות. זו לא תהיה שביתה ממניעים אגואיסטיים, אמרתי לעצמי, אלא שביתה מוצדקת שנובעת אך ורק ממחירי הדלק המופרזים. אסביר לילדים שמהיום תם זמנה של "אמא הסעות", ושהם מתבקשים להגיע למחוז חפצם באמצעות הליכה ברכב או רכיבה על אופניים.

הכתבות האחרונות של נירית צוק בערוץ הורים :

הייתם רוצים לראות את הבת שלכם בסרט כחול?

פתאום זה היכה בי: הילדה מתביישת בי!

פמיניזם? כל אשה חייבת לדעת לנקות

אמא? שירות הסעות

זה יהיה נהדר, פנטזתי. אם להודות על האמת כבר מזמן נמאס לי להיות "הנהגת", זו שהחל מהשעה ארבע אחר הצהריים אין לה חיים משל עצמה כי היא על תקן שירות הסעות לילדים. פעם עוד ניסיתי לשכנע את עצמי שאפשר לנצל את ההסעות האלה לזמן איכות עם דור ההמשך, שבו נוכל לשוחח על קורותינו ולבלות יחד, אבל מהר מאוד גיליתי שבדרך כלל מצטרפים אלינו גם החברים של הילדים. כך יוצא שהם מדברים ביניהם, בזמן שאני רק מקשיבה מהצד ומנסה לעשות קולות של ריפוד.

ובחזרה למחירי הדלק. באחרונה עשיתי חישוב שאם הייתי מפעילה מונה, יכולתי להרוויח משכורת ראויה בהחלט. כזו שנהג מונית ותיק יכול היה להתגאות בה. ההבדל היחיד הוא שלי אף אחד לא משלם, ושלכולם מסביב נראה מובן מאליו שתפקידי כאמא מחייב אותי לספק שירותי הסעה בלתי מוגבלים.

"ללכת ברגל?", הגדולה כמעט התעלפה, "אבל החוג שלי ממש רחוק".

"את יכולה לרכב על אופניים, זה גם תורם לאיכות הסביבה", ניסיתי.

"האופניים שלי מפונצ’רים", אמר הזאטוט בנימת ניצחון.

אבל אני לא נכנעתי. "החוגים שלך במרחק הליכה מהבית, אין סיבה שתתפנק", השבתי.

הילדים החליפו מבטים ולא אמרו מילה. כבר אז הייתי צריכה לחשוד שהשתיקה המהירה שלהם תמוהה מדי, ולהבין שלא ייתכן שהמשמעות שלה היא הסכמה.

"אמא, את חייבת לבוא לקחת אותי"

למחרת בבוקר הערתי אותם מוקדם מהרגיל, והזכרתי להם שהולכים לבית הספר ברגל. הילדה לא התרגשה. היא נפרדה ממני לשלום בלבביות (יחסית לשעות הבוקר), ואני חשתי גאווה על כך שאני מלמדת אותה שיעור בצרכנות נבונה. הזאטוט, לעומתה, נזכר בדיוק אז שהוא חייב ללכת לשירותים. הוא ישב בשירותים 20 דקות לפחות, ובסופן הודיע לי בהיסטריה שהשעה חמישה לשמונה, ואם לא אקח אותו ברכב הוא בטוח מאחר. חשבון זריז הבהיר לי שהוא אכן יגיע לכיתה רק בשמונה ורבע, ולכן, כמובן, הסעתי אותו. הוא מצדו חייך כל הדרך לבית הספר.

בשעה שתיים בצהריים הילדה צלצלה מבית הספר ובישרה לי שהיא חשה ברע. היא בטוחה שהיא עומדת להיות חולה, ובנוסף לכל גם יורד גשם. שוב ביצעתי חישוב מהיר, שהבהיר לי כי מוטב לבזבז עכשיו רבע שעה על הסעה (כלומר, לאסוף את הילדה מיד), מאשר לבזבז שלושה ימי עבודה כשהיא תישאר איתי בבית חולה. אז יצאתי לאסוף אותה.

עוד לא הספקנו להיכנס הביתה בחזרה, ופתאום הזאטוט מתקשר" "אמא, את חייבת לבוא לקחת אותי. נחתכתי, אני לא יכול ללכת".

"מה, מה קרה?", נבהלתי, "טוב, תישאר איפה שאתה, אני כבר מגיעה".

מיהרתי לבית הספר של בני ומצאתי אותו עומד ומדבר עם חבר. מרחוק הוא נראה רגוע למדי, מה שלא מנע ממני לעצור את הרכב ולזנק לעברו: "מה קרה, איפה נחתכת? תראה לי".

"אה, זה", הוא אמר, "נחתכתי באצבע כשהעברתי דף במחברת וירד לי קצת דם".

הסתכלתי על האצבע וראיתי חתך קטנצ’יק. "אתה נורמלי?", צרחתי, "אתה יודע איך הבהלת אותי? השתגעת?".

"מה?", הוא נעלב, "זה נראה קטן אבל זה ממש כואב".

כשהגעתי הביתה התפניתי להרהר במצבי העגום. אם ביום רגיל ההסעות שלי התחילו רק בשעה ארבע, הרי שלמחרת השיחה שערכתי עם ילדיי יצא שההסעות שלי הוקדמו לשעה שתיים. כנראה זה בדיוק כמו בדיאטה, ברגע שבו אתה אומר לעצמך בטקסיות שממחר אתה מתחיל לשמור פתאום אתה נהיה כל הזמן רעב.

עם כל הכבוד לניסיון שלי להוציא משהו טוב מהעלאת מחירי הדלק, כנראה שכדי לצמצם את תדירות ההסעות של הילדים אצטרך למצוא פתרון אחר. יש למישהו רעיון?

הכותבת היא מייסדת ומנהלת פורטל "עשר פלוס", מגזין אינטרנט חדש וייחודי שעוסק בגיל ההתבגרות