חגית ניצחה 3 פעמים סרטן - וזכתה באולימפיאדה
חגית סימן-טוב עברה השתלת כבד, שתי כריתות שד ושלוש התמודדויות עם סרטן, אך למדה לפתח חשיבה אופטימית שעזרה לה להחלים ולזכות בארבע מדליות באולימפיאדות מושתלים. "אם לא הייתי אופטימית, לא הייתי כאן עכשיו", היא אומרת
כששומעים מחגית סימן-טוב, בת 48 מקיבוץ געתון, מה עברה בחייה, אופטימיות היא לא הדבר הראשון שעולה בראש. לדבריה, כבר כילדה בת 11 אמרה לעצמה שהיא לא רוצה להביא ילדים לעולם, "כי העולם הוא לא מקום טוב לחיות בו". כשגדלה מעט השתנתה גישתה והפכה חיובית יותר, אך דווקא אז ניחתו עליה בשורות לא קלות.
עוד סיפורי החלמה מעוררי השראה:
- רופאים מישראל הסירו גידול מעינה של ילדה אתיופית
- גינון טיפולי: כלי שיקום ירוק
הרופאים דיברו על "החולה"
"בגיל 23, כשתכננתי לנסוע לטיול במזרח", היא מספרת ל-ynet, "גילו לי בעיה בכבד. אושפזתי לסדרת בדיקות והודיעו לי שאני חולה, למרות שמבחינתי הרגשתי טוב". מבחינתה, היא מסבירה, לגישה לעניין יש משמעות רבה. "הרופאים דיברו עליי בגוף שלישי, על 'החולה'. תיקנתי אותם שוב ושוב, שאני לא חולה, אלא אישה בריאה עם בעיה בכבד. טופלתי בכדורים שלוש פעמים ביום, אבל המשכתי בחיי".
הגישה שבה נקטה סימן-טוב כשדרשה מהרופאים לא לדבר עליה כעל חולה היא פרקטיקה חדשה יחסית, הקיימת כ-20 שנה ומכונה פסיכולוגיה חיובית. "בזמנו עשיתי את זה בטבעיות, עוד לפני שהעמקתי בנושא. זו שיטה שהתפתחה מטיפול בבני נוער שלקו בדיכאון. בעוד שהפסיכולוגיה של פרויד מתעמקת בהפרעות ובנוירוזות, פסיכולוגיה חיובית מבקשת למצוא את נקודות החוזק שלנו ולהתמקד בהן".
שינויים בדפוסי חשיבה והתנהגות לעולם אינם פשוטים, במיוחד כשהאדם ניצב בפני קשיים ואתגרים בריאותיים. "אנשים לא טיפשים", אומרת סימן-טוב, "אי אפשר להגיד להם שהכל בסדר כשהדברים לא באמת ככה. העיקר הוא ללמד את עצמי לחשוב שיש לי את כל הכלים לגרום לכך שיהיה בסדר. זו חשיבה אופטימית, מתוך ראיית המציאות".
בעודה דואגת להמשיך בחייה כרגיל, התברר לסימן-טוב שבעתיד תיאלץ לעבור השתלת כבד. כשהדבר קרה, בגיל 37, היא קיבלה חדשות קשות נוספות כשהתגלה בגופה סרטן השד. "כשכבר הייתי בהמתנה לקראת השתלה היה לי דימום מפטמת שד שמאל", היא מתארת. "עברתי ביופסיה, כריתה חלקית ובהמשך כריתה מלאה".
סימן-טוב עברה שחזור לאחר הכריתה, אך הוא הזדהם ובסופו של דבר החליטה לוותר עליו. "בערב פורים לפני 11 שנים חזרתי לקיבוץ עם שד אחד, לפני השתלת כבד, וזה היה אחד הפורימים הכי שמחים שהיו לי", היא אומרת. "עד היום חברים אומרים לי שזה היה הזוי, וגם אני קצת מתקשה כשאני מספרת את זה היום, אבל ככה זה היה - שמחתי ורקדתי".
"הייתי בהכחשה זמנית"
לאחר הכריתה עברה סימן-טוב הקרנות, ולאחר כמה חודשים השתלת כבד שאליה נלווה ניתוח נוסף לאחר כמה שבועות. "במקביל המשכתי לתכנן את החיים שלי ולא ראיתי במראה איך אני נראית", היא אומרת, "אבל ממש לקראת ההשתלה הרגשתי שאני נחלשת ואחר כך אמרו לי שהייתי צהובה ורזה עם בטן נפוחה. הייתי בהכחשה זמנית, אבל היא פעלה כמנגנון שעזר לי להתמודד ולתפקד עד שהרגשתי יותר טוב".
בשלב זה רצתה סימן-טוב להגשים חלום ילדות: להשתתף באולימפיאדה ("ידעתי שיש אולימפיאדת מושתלים וחיפשתי מידע עליה באינטרנט, אבל לא מצאתי"). חודשים ספורים לאחר מכן היא נאלצה להתמודד שוב עם בשורה קשה: "הפעם הרגשתי גוש בשד השני, ונאמר לי שהוא בשלבים מתקדמים של גידול טרום סרטני".
-איך זה לא שבר אותך?
"אני נוטה לשכוח מהתקופה הזו ביומיום, אבל במשך שלושה-ארבעה ימים הייתי בייאוש מוחלט. הסתובבתי בקיבוץ כמו זומבי עם דמעות בעיניים. זה לא נבע מכך ששוב התגלה סרטן, אלא כי הרגשתי שבכל פעם שאני עושה תוכניות משהו בא ומפריע לי מלהגשים אותן ולהמשיך בחיים שלי".כשהיא בנקודת שבירה, עצרה סימן-טוב ומצאה כוחות נפשיים להתעודד. "הרגשתי כמו איוב, אבל הבנתי שאם לא אפסיק לבכות באמת לא אגשים שום דבר ממה שרציתי להספיק לעשות. רציתי למצוא בן זוג ולטייל איתו ולהגיע לאולימפיאדות. קמתי, שטפתי פנים, החלפתי בגדים ונסעתי לחדר הכושר שבו אני מתאמנת שנים. זה תמיד משנה לטובה את ההרגשה".
סימן-טוב עברה ניתוח כריתה נוסף, והחליטה לוותר הפעם על ניתוח שחזור. לאחר כמה ימים קיבלה פנייה באתר היכרויות שאליו היתה רשומה. "נפגשנו אחרי שעבר קצת זמן, סיפרתי לו על ההשתלה והכריתות והוא היה בן הזוג הראשון שלי. כיום אני בזוגיות זה שמונה שנים והולכת בלי פרוטזות. זה לא תמיד היה ככה עבורי ואני יודעת שזה לא מתאים לכל אחת", היא מסבירה, "אבל עכשיו נוח לי יותר ככה, ואני אפילו מקבלת מחמאות על הנשיות שלי".
ניצחה באולימפיאדה, וגם את הסרטן
אל אולימפיאדות הנכים הגיעה סימן-טוב במקרה ב-2003, כשעמדה בדוכן של כרטיס אדי ונתקלה באדם שהשתתף באולימפיאדות לאחר שעבר השתלת לב וחילק עלונים כדי לקדם אותן. "הוא סיפר לי שיש אחת ביולי, והתחלתי להתאמן בשחייה. אמרתי לעצמי ולכולם שאני הולכת לזכות. היה לי ברור שאף אחת שם לא תרצה את זה כמוני. בכל פעם שהיה לי קשה באימונים דמיינתי את עצמי על הפודיום זוכה, ומרוב התרגשות בקושי ישנתי".
היא אכן טסה לאולימפיאדת מושתלים בננסי שבצרפת, במשלחת בראשות פרופ' ראובן פפרמן ז"ל, וזכתה בשתי מדליות. "זה קצת סוריאליסטי, אבל אני שוחה חזה", היא אומרת ומציינת בגאווה שזכתה במדליית כסף על 100 מטר חזה, וארד על 50 מטר חזה. ב-2005 היא נסעה עם בן זוגה לאולימפיאדת מושתלים באונטריו שבקנדה, והפעם עמדה בראשה. היא חזרה הביתה עם שתי מדליות ארז ב-100 ו-50 מטר חזה.
"בזכות הניצחונות האלה התחלתי לספר לאנשים על מה שעברתי", היא אומרת. "אחרי כמה תגובות שקיבלתי התחלתי להעביר הרצאות בנושא. גם לי זה לא היה ברור מההתחלה, אבל אפשר ללמוד להיות אופטימיים. לקח לי זמן ללמד את עצמי, ואני רוצה שעוד אנשים ילמדו, כי אופטימיות נותנת תקווה ועוזרת להתמודד ולהחלים. כיום יש מחקרים שתומכים בכך. אני חושבת שאם לא הייתי אופטימית ורואה מעבר, לא הייתי כאן היום".
האופטימיות עזרה לסימן-טוב להתמודד כשהתגלה בגופה סרטן בפעם השלישית ב-2006. "זה היה סרטן השד כשכבר לא היה לי שד, ובכל זאת צץ שם גוש חדש. הפעם הטיפולים היו קצת יותר אגרסיביים אבל עברתי גם את זה", היא אומרת. מאז הקימה אתר שבו היא מדריכה על אופטימיות בשעות משבר.
-לא קשה לחשוב בצורה אופטימית כל הזמן?
"אי אפשר להיות אופטימיים בכל רגע ולראות כל הזמן את הקשת בענן. ברור שלפעמים יש גם רגעים של עצב, הם אפילו מהווים רגעי מנוחה, אבל ככל שהם קצרים יחסית אפשר לחזור להיות אופטימיים מהר יותר. אם לא נמצאים בתוך הרגעים האלה הרבה זמן, הזיכרון שלהם לא מספיק לחלחל אלינו והוא משאיר חותם פחות גדול".
לפנייה לכתב/ת 
