מגויר ומיותר: יורדים על הסיטקומים שעשו עלייה
"פאזל" הרסה כל דבר טוב מ"סיינפלד", "ספי" הבהירה שחבל לחלום על מיסטר בין מקומי ו"משפחת קמיצ'לי" הצליחה להפסיד אפילו לערוץ 1: לכבוד פורים, קבלו את הסדרות הקומיות שניסו להביא לכאן ניחוח של חו"ל - וסרחו
אולי הכל קשור בהבדלי השפה, או בפערים התרבותיים - אבל מה שבטוח הוא שהניסיונות של הטלוויזיה הישראלית לעשות עלייה בכפייה לכמה מהקומדיות המצליחות מעבר לים, הולידו לא מעט מבוכות שקשה לשכוח. ניסינו להיות בריטים שנונים, אמריקנים נועזים ואפילו אפרו-אמריקנים עם סטייל, אבל כל מה שיצא מזה היה בעיקר צחוק מוקלט. לכבוד פורים, מדור הטלווזיה מציג את עדלאידעת הסדרות שעברו גיור מזורז, הוכנסו לכמה שיעורי אולפן והתחפשו לסיטקומים כחול-לבן.
"איצ'ה" ("הכל נשאר במשפחה")
אין אמריקני שלא שומע את השם "ארצ'י באנקר" ולא מחייך. הדמות השמרנית-גזענית מהסדרה המיתולוגית "הכל נשאר במשפחה" הצליחה לעשות דבר חסר תקדים בשנות ה-70: גם להצחיק את האמריקנים, וגם לגרום להם לראות את הצד המכוער של עצמם.
לעומת זאת, למשמע השם "איצ'ה", אפשר להיות רק נבוכים. ספי רבלין, מי שהוגדר כאן לא פעם בשגגה כ"לואי דה פינס הישראלי", לא הצליח להיכנס לנעלי הבית של השחקן קרול א'קונור הגדול ולגלם בהצלחה את האבא הכועס עם הדעות הקדומות. במקום לנצל את ההזדמנות ולהוציא מהבקבוק כמה שדים טובים להנחתה קומית (ולא חסר לנו כאן כאלו), כותבי הסידרה בחרו לתת לספי רבלין לעשות מה שהוא רגיל לעשות תמיד: לצעוק ולעשות פרצופים. ולא, גם הצחוקים המוקלטים לא עזרו. אם ארצ'י באנקר המקורי היה רואה את התוצאה, הוא ודאי היה זורק משהו מעליב על יהודים.
"פאזל" ("סיינפלד")
שנה עברה לאחר שהסדרה האלמותית "סיינפלד" ירדה מהמסכים בארצות הברית וב"מטר הפקות" החליטו שזה הזמן הנכון להציג בפני הצופה סדרה רעננה ומקורית: ארבעה חברים טובים (כמו ב"סיינפלד") שבמקרה כוללים שלושה גברים ובחורה אחת (כמו ב"סיינפלד") רווקים שגרים בשכנות (כמו ב"סיינפלד") ושמדברים על נושאים שמזכירים משום מה את אלו שהוצגו בתוכנית קומית אחרת ("סיינפלד"?).
וכך נולדה "פאזל" עם יואב צפיר, אורי רביץ, יסמין קידר וששי סמוכה. במשך 16 פרקים שלמים, הצליחו היוצרים להתנקש בכל המרכיבים הטובים של הסדרה המקורית והציגו לנו עלילות מופרכות, טקסטים איומים, בימוי גרוע והפקה חובבנית. כנראה שבמקרה של "פאזל", היוצרים החליטו לקחת ברצינות את בקשתו של ג'ורג' קוסטנזה - לעשות "סדרה על שום דבר".
"משפחת עזאני" ("משפחת קוסבי")
הניסיון להעלות על מרבד הקסמים את משפחת קוסבי, תוך השארת צבע העור הכהה והחלפת המוצא - נחל כישלון. סדרת המקור עסקה במשפחה אפרו-אמריקנית עם אב גינקולוג (ביל קוסבי), כשבגרסה הציונית העדיף ראש המשפחה לפנות לאיברים פחות נמוכים ולעסוק בפסיכולוגיה. כל זה לא עזר כמובן לרמת הטקסטים הנמוכה, הדיאלוגים הלא אמינים, הסטריאוטיפים העלובים ואפילו לקאמבק של גלי עטרי, שהתאחדה עם האחות יונה ולצערה גם עם ארנון צדוק, מיוצרי הסדרה.
החמור מכל בתוכנית הזו היה הדרת המזרחים שנעשתה בה. היא אמנם רצתה להיות המשפחה התימנית הראשונה, אבל במסווה של אשכנזים. כך לדוגמה, במשפחה המתקדמת, הסבתא עוזבת את הסבא ושוברת את התפיסה השמרנית. אבל רק עד לסוף הפרק, בו הכל חוזר למקומו. אם זה היה מצחיק, עוד אפשר היה לסלוח, כמו אולי לסרטי הבורקס. אבל במקרה של מפשחת "עזאני" יצא מקסימום ג'חנון שרוף.
"ספי" ("מיסטר בין")
כשנה לאחר סיום הסדרה "איצ'ה", ספי ריבלין החליט שתחום הייבוא מתאים לו פיקס. אחרי שפינק אותנו בחיקויים של סלאפסטיק צרפתי וסיטקום אמריקני, הגיע הזמן גם להומור בריטי דק. הקורבן: לא אחר ממיסטר בין בכבודו ובעצמו.
אז מה אם רואן אטקינסון הוגדר בזמנו כ"צ'רלי צ'פלין של שנות ה-90" וכתגלית קומית שאין לה מתחרים? אצל ריבלין הכל אפשרי, וכך נוצרה לה הסדרה "ספי". כצפוי, בניגוד לתסריטים הגאוניים של "מיסטר בין" (שנכתבו על-ידי ריצ'ארד קורטיס, רובין דיסקול ואטקינסון עצמו) שסיבכו את בין בצורה מתוחכמת בשלל מצבים מצחיקים עד כאב בטן, אצל "ספי" אפשר היה למצוא את ריבלין בעיקר חוטף מכות או סתם מחליק על הריצפה. כי להחליק זה מצחיק, תשאלו את הילדים. בסופו של דבר, נשארנו עם שאלה אחת בלתי פתורה: אם כבר לעברת קומדיה מחו"ל, למה לעשות את זה עם סדרה ללא מילים?
בנות הזהב ("The Golden Girls")
באיחור של 25 שנה, נזכרו בארץ לגייר את קומדיית גיל הזהב שזכתה להצלחה לא רק בארצות הברית, אלא גם אצלנו. ההתחלה נראתה מבטיחה, עם ליהוקן של ארבע דיוות תוצרת כחול לבן: חנה לסלאו, מיקי קם, תיקי דיין ורבקה מיכאלי. הבעיה התחילה עם הרצון להיצמד לתסריטים המקוריים, כולל בדיחות שמה לעשות, לא עובדות אחרי 25 שנות אבולוציה טלוויזיונית.
לפני רבע מאה, נשים (במקרה הזה מבוגרות) שחיות, נושמות ומדברות סקס נחשבו למשהו חתרני. בשנים האחרונות זה כבר לא אישיו, עם סדרות כמו "סקס והעיר הגדולה", שכבונוס מגיעה בלי צחוקים מוקלטים. על המיושנות מחפות דווקא השחקניות ובראשן רבקה מיכאלי, שבעזרת פאנץ' אחד מוצלח בתוכנית יכולה לגרום לך להיתקע מול המסך שתי דקות נוספות מעבר לשתי הדקות שהמוח מסוגל להכיל.
"משפחת קמיצ'לי" ("משפחת קומאר")
נדמה שכל הסדרות הנוראיות שהוצגו כאן עד כה לא הצליחו להגיע לעוצמת הקטסטרופה הקומית העונה לשם "משפחת קמיצ'לי", הגירסה הישראלית ל"משפחת קומאר" הבריטית. הסדרה המקורית הציגה משפחה הודית שבנם הצעיר חולם להיות מגיש טלוויזיה ובונה אולפן מאולתר בחצר האחורית, לשם הוא מזמין כוכבים גדולים שמגיעים להתראיין באורח לא שגרתי.
בישראל התרשמו מאוד מהקומדיה המצליחה שם באנגליה, שזכתה בפרס האמי ונמשכה לאורך שבע עונות שלמות. אבל הגרסה הישראלית ששודרה כאן ב-2004 לא הצליחה להחזיק מעמד אפילו חצי עונה.
לכאורה, השילוב של ישראל קטורזה, ירדן בר-כוכבא, משה אבגי ושולה חן אמור היה לספק את הסחורה בגרסה המקומית. אבל התוצאה היתה כל כך מרושלת ומביכה, שאפילו ערוץ 1 רשם ניצחון במדדי הרייטינג מול אחד הפרקים. עד כדי כך. הזכיינית "רשת" ששידרה את האסון, החליטה לשפוך את התינוק עם המים ולבטל את המשך העונה אחרי שישה פרקים בלבד. כך הפכה "'קמיצ'לי" לקומדיה המיובאת המושמצת ביותר בישראל. תואר שכנראה קשה מאוד להתחרות בו.
