האם ישראל תתקוף באיראן? כן ולא

מדוע לא?

ארצות הברית מתנגדת לתקיפה ישראלית נגד מתקני הגרעין באיראן. העיקרון של יציאה למלחמה רק בתמיכה מעצמתית עמד ביסוד כל יוזמה צבאית ישראלית: ב-1956 הסכים בן-גוריון ללכת למבצע סיני רק כאשר צרפת ובריטניה הפכו לבעלות ברית. ב-1967 נתן אשכול אור ירוק למלחמה רק כאשר השתכנע שברמזור האמריקאי התחלף האור לצבע דומה. ב-1973 נמנעה ישראל ממכת מנע, בין השאר בשל חשש שארה"ב לא תראה מהלך כזה בעין יפה. ב-1982 החליף שרון קריצות עין עם מזכיר המדינה אלכסנדר הייג שנתן להבין שיהיה בסדר. ב-2006 קיבלה ממשלת אולמרט גיבוי כלל-עולמי להכות בחיזבאללה. נטישת עקרון היסוד של השגת תמיכה מעצמתית ליוזמה מלחמתית הוא אמנם דבר אפשרי, אך רק כאשר כלו כבר כל הקיצין. ספק אם באמת הגענו לכך.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

גם אני רוצה להיות אבא / יובל כדורי-אלטמן

מעשה בשני אגפי משרד הבריאות שלא תקשרו / איתן חי-עם

הסיבה השנייה המסבירה מדוע לא תתקוף ישראל היא שהממסד הביטחוני הישראלי מתנגד לכך. אלה שכבר פרשו, הבולט שבהם הוא ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, אמרו את דברם. אלה שעדיין משרתים, ועליהם יוטל עומס הביצוע, שותקים שתיקה רועמת. הדרג האזרחי בישראל לא יזם מעולם מלחמה בלי שהדרג הצבאי דרבן אותו לכך: דיין דחף את בן-גוריון למלחמת מנע נגד מצרים ב-1956. המטכ"ל של אשכול לחץ עליו בגסות לצאת למלחמה במהלך המשבר שקדם למלחמת "ששת הימים". לפני מלחמת יום כיפור הבטיח דדו לגולדה כי אם המצרים ייזמו מלחמה, הם יוכו שוק על ירך ולישראל יינתן עשור של שקט בחזית המצרית.

רפול חתר, ממש כמו שרון, למלחמה גדולה בלבנון ב-1982. דן חלוץ הבהיר לאהוד אולמרט שיש להמשיך ולהכות בחיזבאללה גם כאשר רוב מטרות האיכות של הארגון כבר חוסלו. יציאה למלחמה בלי תמיכת הדרג הצבאי מסוכנת גם פוליטית: ועדת החקירה שתקום אחרי המלחמה תתקשה לתלות את האשמה בפאשלה (שבוודאי תהיה) באנשי הצבא. קשה להאמין שברק וביבי ייקחו על עצמם סיכון שכזה.

מדוע כן?

יש שני גורמים המצביעים על כך שישראל תתקוף. לאחד קוראים בנימין נתניהו. נתניהו סובל מ"תסמונת קסנדרה", בתו של מלך טרויה שחזתה את נפילת העיר. האיש רואה שחורות מאין כמוהו ומדבר, כפי שסיפר עכשיו גם ד"ר עוזי ארד, על "נבואת ירמיהו" אם לאיראן יהיה נשק גרעיני. מי שרואה באופן מוחשי סכנת שואה למדינת ישראל בשל פצצה בידי האיראנים יעשה הכל כדי למנוע מהם להשיג אותה. אם נתניהו היה מוקף בחבורת יועצים בעלי חשיבה מאוזנת, הוא היה שומע גם על האפשרות שמתקפה ישראלית על תשתית הגרעין באיראן עלולה, בסופו של דבר, להקל את דרכה של איראן לפצצה. אבל האנשים שסובבים את ראש הממשלה, ולהם הוא מקשיב, רחוקים ככל הידוע מרחק רב ממערכת שיקולים מורכבת כזו. סליחה, יש אחד שחשיבתו מורכבת להפליא ונתניהו גם מקשיב לו. ברק.

אהוד ברק הוא הסיבה השנייה בגללה ייתכן שישראל תתקוף. אין חולקים על גאוניותו האסטרטגית, כושרו לפצח מנעולים ויכולתו הווירטואוזית על קלידי הפסנתר. אבל הרקורד של ברק הוא, איך נאמר בעדינות, מפוקפק מאוד. הוא האיש שניצח ניצחון מכריע בבחירות ב-1999 ונכשל כישלון מחפיר בהנהגת ישראל: מי שהוביל את ישראל בבטחה להסדר שלום עם סוריה וידו קפאה ברגע האמת, וזה שהכריח את קלינטון וערפאת להתכנס איתו בקמפ דיוויד מבלי שבשלו התנאים להסדר ואחר כך הסביר שההישג הגדול של הכישלון המדיני המחפיר הזה היה בכך שחשף ש"אין עם מי לדבר".

מילא שברק אינו עומד באף מבחן תוצאה רציני. זה לא מבטיח בהכרח את הכישלון הבא. אבל הבעיה היא שהאיש, כפי שהבהיר בדברים שאמר לתקשורת, גם לא חושב שעשה טעויות. וזה כבר חמור יותר. כי ברק, שבמוחו התוסס בונה תשובות מורכבות לכל תרחיש אפשרי, מתעלם כנראה באופן עקבי מתרחיש ריאלי מרכזי אחד: שהוא יכול גם לטעות. ולכן הוא נחוש כל כך להטיח את הראש, של כולנו, בקיר.

השילוב בין מי שרואה שואה שנייה מעבר לכל פינה לבין מי שבטוח שמוחו החד ימצא פיתרון אלגנטי לכל בעיה, הוא שילוב מסוכן במיוחד מכיוון שלא עומדת בפניהם כיום אופוזיציה פוליטית רצינית. זה מצב חסר תקדים בהיסטוריה של ישראל: אף אחד ממנהיגיה בעבר לא היה יוזם מהלך צבאי כה מורכב ומסוכן בלי גיבוי מעצמתי ונגד עמדת הדרג הצבאי. נתניהו וברק, כנראה שכן.

פרופ' אורי בר-יוסף, המחלקה ליחסים בינלאומיים, אוניברסיטת חיפה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il