נמשכים לרוע: על הגיבור הרע שהשתלט על המסך
הם עבריינים, רעי לב, אכזריים, חסרי חמלה ואנחנו אוהבים את זה. גיבורים טובי לב? זה כבר פאסה. אנחנו כבר מזמן מעדיפים את טוני סופרנו, דון דרייפר ודוקטור האוס. אריאנה מלמד תוהה מדוע החלטנו לעבור אל הצד האפל
המומחים הגדולים ביותר לפסיכולוגיה של ההמון לא יושבים באקדמיה או בקליניקות פרטיות. הם מתגוררים במשרדים של חברות הפקה, באולפני טלוויזיה ובקומות ההנהלה של זכיינים מסחריים. הם יכולים להיות תסריטאים או מפיקים, מנהלי תוכן או הבוס הגדול, והמשותף לכולם הוא שהם יודעים עליכם משהו מאד מאד לא נעים.
עוד כתבות מגזין ב-ynet:
מגויר ומיותר: על הסיטקומים שעשו עלייה
המצווה של הטלוויזיה: והידרת פני זקן
בעבר, הם ידעו שאתם מזדהים עם גיבורים טובים וצחורים כשלג, לוחמים עשויים ללא חת בפשע ובכל רוע אנושי. הרי הם עצמם גדלו על סופרמן, וידעו שאין מצב שבו צרכן פרסומות ממוצע ימקד את הזדהותו ורגשותיו (הערכים שמצמידים אותו אל המסך) - דווקא בלקס לותור, או בכל מנוול אחר שמתכנן אוטוטו להשמיד את העולם.
הם גם ידעו שבכל פרק בסדרה, ולא משנה מה הנושא ואיך מתפתחת העלילה, צריך סוף טוב. גיבורנו ינצח ויקבל את אותות ההערכה שלכם, הצופים, בהכנעה או בביטול-עצמי, כי לא יפה להשוויץ במידות הטובות הנחוצות כל כך גם לפרק הבא.
אלא שבשנים האחרונות חל בכם שינוי, לפחות על פי הכרתם של הפסיכולוגים מן האולפנים. אתם כבר לא רוצים גיבורים טובים, ואתם כבר לא רוצים גיבור עם שריטה שמסבירה את ההתנהגויות ההרואית שלו.
אולי התבגרתם, ואולי מה שהיה טוב לכם מאז ששייקספיר המציא את המלט - כבר לא עובד. כדי ליצור גיבור משכנע, לא מספיק להרוג לו את האבא ולהפוך אותו לדמות טרגית. אתם, במחילה מכבודכם, רוצים רשע.
רוצחים זה מושך
יותר מכל סדרת דרמה אחרת, ה"סופרנוס" חרטה בזכרונם הקולקטיבי של צופי טלוויזיה את האופציה החדשה והנחשקת. הנה לכם, אמרו האנשים שקובעים מה נראה על המסך, גיבור אמיתי: רוצח שכיר, נואף סדרתי, איש שהאלימות שלו לא יודעת גבולות ושקרן כפייתי. כל זה הופך אותו לדמות שמקומה הנכון מבחינה חברתית הוא מאחורי הסורגים ולא אצלכם בסלון. ותראו איך אימצתם אותו בחום, הזדהיתם עם מצוקותיו הקטנטנות והגדולות, עקבתם אחרי הטיפול הפסיכולוגי שלו מתוך אמפתיה עצומה ולא יכולתם להסיר ממנו עין.
הייתם מוכנים לקבל את העובדה שהגבר המפחיד הזה הוא השכן כל-אמריקני שלכם מן הפרוורים. לא היזלתם אפילו דמעה אחת כשהוא חנק את קורבנו הראשון בעת שהלך לחפש קולג' לביתו המתוקה והנורמטיבית. בין אם הערצתם אותו, או בזתם לו, לא היה ביניכם אחד שאמר, "אני לא רוצה את הפושע המנוול הזה על המסך שלי".
ובכן, מה קרה לכם? סוציולוגים של תרבות ההמונים נוהגים להתפייט על שינויים חברתיים ואופן ההשתקפות שלהם על המסך, והם יכולים לומר לכם שהמשפחה מתפרקת, האמון במוסדות החוק מתערער, היחיד חי בתחושה של ניכור לסביבתו והלכידות החברתית מתפוררת בזמנים הפוסט-מודרניים המעניינים שלנו.
כל זה, לצד חרדה גוברת ביקום מלא טרור ואי וודאות כלכלית, מוליד כמעט בהכרח מוטציות כמו טוני סופרנו. אפשר לקנות את ההסבר הזה, ואפשר גם להמשיך לחשוב על סיבות אחרות. אחרי שהמסך החל להתמלא בעשור האחרון באנשים שצריכים לשבת בתא יחד עם מר סופרנו, הדעת נותנת שאולי כבר לא מדובר במוטציות, אלא שהמוטציות הפכו לדבר האמיתי. לנורמה של הפריים טיים.
רשע זה טוב הלב החדש
דון דרייפר מ"מד מן" לא רצח אף אחד, אבל זה רק מפני שתסריטאים לא הרשו לו. מבחינה מוסרית, לא יכול להיות ספק שהוא מסוגל, בהינתן האור הירוק, לקפד את חייו של אדם שמאיים לגלות את סודו הגדול. נדמה לי שאפילו חיכינו שמשהו בדומה לזה יקרה. המבט המקפיא המופלא שג'ון האם שיגר למצלמה, יכול היה לשכנע אותנו שאנחנו צודקים.
עם המבט הזה, הוא אמור לגלם את החלום האמריקני שמאפשר לאדם להמציא את זהותו מחדש ולחיות חיים שונים מאלה שנועד להם בלידתו. אבל החלום, כך אמרו לכם התסריטאים, כרוך בעבירה, שלפחות בארצות הברית נחשבת לנתעבת במיוחד - גניבת זהות. ועוד איזו זהות: של חייל גיבור שמת בקרב. כמו אחרון הפושעים הקטנים שמפלחים כרטיס אשראי ותעודת זהות ומדביקים בה תמונה שלהם, כמו אנשים שאינם מסוגלים להישיר מבט למראה ולומר, כזה אני, ואני חרא.
והמעיים הקולקטיביים של צופי הטלוויזיה לא התהפכו בתיעוב, והשריר המוסרי שעוד נותר בהם לא זע. אימצנו את דרייפר בחום, באהבה, בהערכה הולכת וגוברת לתסריט, לשחזור התקופה, לעלילה שלעתים הביאה אותו לסף ההודאה בפשע, אבל מעולם לא נתנה לו לפתוח את הדלת לגיהינום שבנפשו ולחזור בתשובה.
דרייפר הופיע בחיינו כאיש מקצוע מבריק ומעולה באוירה טלוויזיונית שכבר לא מזהה הצלחה עם מידות תרומיות משובחות, מקצועיות עם הערכה חברתית ואישיות נורמטיבית עם יכולת למשוך צופים. להיפך, כך יודעים יצרני התוכן, להיפך. אנחנו נמשכים לרוע, לפריעת-עול, לעבריינות, למחיקה של כל עכבה חברתית נאה. עובדה: לאורך שמונה עונות ארוכות, לא התאהבנו בגרגורי האוס?
הרי כל פרק האמנו שהוא יוכל לפתור את התעלומה הרפואית התורנית בעודו משחר אחרי זונות, מתחמן את עמיתיו וטומן להם מלכודות מסוכנות, משגע את כל ועדות האתיקה הרפואיות ומתהדר בעבירות מסוג פריצה, כשהוא שולח את עמיתיו לבלוש אחרי חומרים מסוכנים בבתיהם של הפציינטים, מבלי לבקש מהם מפתח.
הוא גם מקלל, מזלזל בחיי אדם ובשלמות גופו, מתייחס לאנשים כאל עכברי מעבדה: בדיוק הרופא שהייתם מוכנים למות ולא לתת לו לנגוע בכם. בדיוק האיש שחיכיתם שישוב למסך אחת לשבוע והתגעגעתם אליו בפגרות.
אז מה קרה? שום דבר בעצם, מלבד ההכרה הנושנה, שעכשיו מגיעה סוף סוף לטלוויזיה - שרוב בני האדם בוחרים בנורמטיביות מחוסר ברירה ופחד, אבל בסתר ליבם הם מטפחים פנטזיות ויצרים שונים בתכלית.
המן הרשע היה יותר מעניין
בעצם, תמיד היינו כאלה. עוד כשקראנו רק בכתבי קודש, טיפחנו עד מאד את דמותו של השטן, שדווקא מיעט להופיע בהם. עוד כשנאמר לנו להזדהות עם הישר והטוב, חשבנו שהמן מרתק יותר ממרדכי, ולכן היה צריך להסביר לנו, ממש בכפית, שסוף כל המן לתלייה. בסתר ליבנו, ידענו שזה לא לגמרי נכון.
לפיכך, גיבורינו החדשים לא יילכו אל הכלא, גם כשהעבירות שלהם מסכנות את חייהם של המוני בני אדם. קחו למשל את "שובר שורות" ואת "העשב של השכן". שתי הצלחות גדולות מן הזמן האחרון. מבקרי טלוויזיה קיבלו באהדה את העיסוק החדש והמוחצן בבעיית הסמים של אמריקה, כפי שהוא משתקף בסיפוריהם השונים (והדומים כל כך) של ייצרן הקריסטל מת' וסוחרת המריחואנה הנלבבת.
כדי לשכנע אותנו שהם לא סתם נציגים של הרוע המוחלט על פני אדמות, נתפרו תירוצים סוחטי הזדהות להסביר את פעולותיהם: כשבעלך מת וצריך לפרנס את הילדים, אין לך ברירה אלא למכור סמים. כשמגלים למורה המבריק לכימיה, המתפרנס בקושי משתי עבודות פלוס אשה בהריון - שהוא עומד למות מסרטן בתוך שישה חודשים, ברור לגמרי שהוא יקדיש את זמנו הנותר לרקיחת חומר מסוכן (אבל איכותי) שיסדר לבני משפחתו ירושה נאה.
השתכנעתם? יופי, כי זו רק נקודת הפתיחה. בהמשך, פגשתם בשתי הסדרות את כוחו המשחית, המצמית והמצמיד למסך של הרוע. הוא דבק בסוכנים הפדרליים שאמורים להילחם בסמים ובמקום זה עושים יד אחת עם הפושע, או מתחתנים עם הפושעת כדי לא להעיד נגדה.
בכל פרק של "שובר שורות" אתם מוזמנים לשאול את עצמכם שאלות מוסריות על גבולות תאוות הבצע ומשמעותה של אחריות לחיי הזולת. אבל התשובה, כך
מתברר, אחידה ומדכאת: אתם רוצים עוד. עוד סמים, עוד כסף, עוד בריחה מוצלחת מן החוק, עוד פרק שבו הנבל הוא הגיבור והגיבור הוא נבל.
ומה עם "דקסטר"? הצופים האדוקים מבינים לליבו של הרוצח. כי דקסטר הוא לא סתם שוחט סדרתי מתוחכם בעור של חוקר משטרתי, אלא איש שעושה פה צדק. כי מי שרוצח את הרוצחים "האמיתיים" מגיע לו צל"ש.
האם זה רק טרנד חדש שיימאס עלינו? האם עוד נחזור בתשובה ונבקש לעצמנו מלאכי שרת בפריים טיים? בנקודה הזאת, למרבה הצער, גם הפסיכולוגים הגדולים ביותר לא יודעים את התשובה ומחכים לאורקל שלהם, בדמות טבלאות הרייטינג שיתפרסמו רק מחר בבוקר. עד אז, הסלון וחדר השינה שלנו פתוחים לרווחה, באהדה ובהכנסת אורחים מופתית, לכל פושע משכנע שמרצד על המסך.
