הרוח יוצא מפיליפ רות'

נייתן ‏צוקרמן ‏חוזר ‏לניו ‏יורק ‏בספר ‏המשך ‏נוסף ‏בסדרה ‏‏של "ספרי ‏צוקרמן" מאת ‏פיליפ ‏רות. באחת-עשרה ‏השנים ‏שבהן ‏הוא ‏חי ‏לבדו ‏על ‏ההר ‏שלו ‏בניו ‏אינגלנד, צוקרמן ‏לא ‏היה ‏אלא ‏אדם ‏כותב: בלי ‏תקשורת, בלי ‏איומי ‏טרור, בלי ‏נשים, בלי ‏שום ‏מטלות ‏מלבד ‏עבודת ‏הכתיבה ‏והנשיאה ‏בעול ‏הזִקנה. כאשר ‏הוא ‏הולך ‏ברחובות ‏ניו ‏יורק ‏אחרי ‏שנות ‏היעדרות ‏כה ‏רבות, הוא ‏יוצר ‏במהירות ‏שלוש ‏מערכות ‏יחסים ‏המקעקעות ‏את ‏בדידותו ‏שעד ‏אז ‏הגן ‏עליה ‏בקנאות. בואו לקרוא פרק מתוך "הרוח יוצא" מאת פיליפ רות:

"הרוח יוצא". עטיפת ספרו של פיליפ רות

1

ההווה אחת־עשרה שנה עברו מאז ביקרתי בניו יורק. במשך אחת־עשרה השנים האלה, למעט לצורך ניתוח בבוסטון להסרת ערמונית מסורטנת, כמעט שלא התרחקתי מן הדרך הכפרית שלי בבֶּרקשיירס, ויותר מזה, מאז האחד־עשר בספטמבר, שלוש שנים לפני כן, רק לעתים נדירות ראיתי עיתון או הקשבתי לחדשות; בלי שום תחושה של אובדן — רק מין צחיחות בתוכי, בהתחלה — חדלתי לשכון לא רק בעולם הגדול, אלא גם בהווה. את הדחף להיות בו וממנו חיסלתי לפני הרבה זמן.

אבל עכשיו נהגתי את מאתיים ועשרה הקילומטרים דרומה, למנהטן, אל בית החולים "מָאוּנְט סַיינַי", לראות אורולוג שהתמחה בהליך רפואי שעזר לאלפי גברים כמוני, עם בריחת שתן שלאחר ניתוח ערמונית. הוא מזריק צורה ג'לטינית של קוֹלָגֶן דרך צנתר המושחל בשופכה אל נקודת המפגש בינה לבין צוואר שלפוחית השתן ומביא לשיפור משמעותי אצל בערך חמישים אחוז ממטופליו. אלה לא סיכויים גבוהים, במיוחד כאשר "שיפור משמעותי" פירושו רק הקלה חלקית בתסמינים —

צמצום של "בריחת שתן חמורה" ל"בריחת שתן מתונה" או של "מתונה" ל"קלה". אף על פי כן, מאחר שהתוצאות שהשיג היו טובות יותר מאלה של אורולוגים אחרים, שהשתמשו באותה טכניקה בערך (לא היה ניתן לעשות דבר בנוגע לסיכון האחר שבכריתה רדיקלית של הערמונית, ואשר גורלי, כמו גורלם של עשרות אלפי אחרים, לא שפר עלי די הצורך לחמוק ממנו —

נזק עצבי המביא לאימפוטנציה), נסעתי לניו יורק לקוֹנסוּלטַציה זמן רב אחרי שהשליתי את עצמי שכבר הסתגלתי לחוסר הנוחות שבמצב. בשנים שמאז הניתוח היה נדמה לי אפילו שהתגברתי על הצד המביש שבהרטבה, שהתאוששתי מן ההלם המבלבל, שהיה קשה במיוחד בשנה וחצי הראשונות, במשך החודשים שבהם נתן לי המנתח להאמין שבריחת השתן תיעלם בהדרגה עם הזמן, כפי שבאמת קורה אצל מספר קטן של מטופלים בני מזל. אבל למרות אופייה היומיומי של השגרה הנחוצה כדי לשמור על עצמי נקי ונטול ריחות, אף פעם לא באמת התרגלתי לתחתונים המיוחדים ולהחלפת הפֵּדים ולעיסוק ב"תאונות", לא יותר מכפי שגברתי על ההשפלה שבעצם כל זה, כי הנה אני, בן שבעים ואחת, שוב באַפֶּר איסְט סַייד של מנהטן, מרחק רחובות לא רבים מן המקום שחייתי בו פעם כגבר צעיר יותר, חסון ובריא —

הנה אני, במשרד הקַבלה של המחלקה האורולוגית בבית החולים "מאונט סייני", מחכה שיובטח לי כי לאחר יישום קבוע של קוֹלגן בצוואר השלפוחית יהיה סיכוי ששליטתי בשלפוחית תעלה במידת־מה על זו של פעוט. בעודי ממתין ומצייר בדמיוני את ההליך הרפואי, בעודי יושב ומעלעל בערמת גיליונות של "פּיפּל" ושל המגזין "ניו יורק", חשבתי, זה לגמרי לא לעניין.

תסתובב וסע הביתה. באחת־עשרה השנים שקדמו לכך הייתי לבדי בבית קטן על דרך עפר באזור הררי ונידח, אחרי שהחלטתי לחיות כך, בריחוק, בערך שנתיים לפני שאובחן אצלי הסרטן. ראיתי מעט אנשים. מאז מותו של שכני וחברי לארי הוֹליס, שנה קודם לכן, היו יכולים לעבור יומיים או שלושה בלי שאדבר עם אף אחד מלבד עוזרת הבית שבאה לנקות בכל שבוע, ובעלה, איש האחזקה שלי. אני לא הולך לארוחות חגיגיות, אני לא הולך לסרטים, אני לא רואה טלוויזיה, אין לי טלפון סלולרי או מכשיר וידיאו או נגן די־וי־די או מחשב.

אני ממשיך לחיות בעידן מכונת הכתיבה, ואין לי מושג מה היא רשת האינטרנט. אני לא טורח עוד להצביע. אני כותב רוב היום, ולעתים קרובות אל תוך הלילה. אני קורא, בעיקר את הספרים שגיליתי לראשונה כשהייתי סטודנט, יצירות מופת ספרותיות שעוצמתן עלי לא פחתה, ובמקרים מסוימים אפילו גברה, מאז המפגשים המרגשים הראשונים איתן. בזמן האחרון אני קורא שוב את ג'וזף קונרד, לראשונה אחרי חמישים שנה, וממש לאחרונה את "קו הצל", שהבאתי איתי לניו יורק כדי לעיין בו שוב, אחרי שקראתי את כולו במכה אחת רק כמה לילות לפני כן.

אני מקשיב למוזיקה, אני מטייל ביער כשלא קר. אני שוחה באגם הקטן שלי, שחוֹם המים בו לא עולה לעולם על עשרים מעלות, אפילו בקיץ. אני שוחה שם בלי בגד ים, הרחק ממבטו של כל אדם שהוא, וכך, אם אני מותיר בנתיב השחייה שלי עננה דקה ומתאבכת של שתן שמשנה בצורה ניכרת את הצבע של מי האגם מסביב, אני לא מודאג ולא מרגיש שום דבר דומה למפח הנפש שהיה ודאי תוקף אותי לוּ היתה השלפוחית שלי מתחילה להתרוקן באופן לא רצוני תוך כדי שחייה בברֵכה ציבורית. יש תחתוני פלסטיק עם שוליים אלסטיים חזקים שנועדו לשחיינים הסובלים מבריחת שתן, ולפי הפרסומות הם חסינים למים, אבל אחרי לבטים רבים, כשהחלטתי להזמין זוג מקטלוג של ציוד שחייה וניסיתי אותם באגם, התברר לי שתחתוני הנשים הלבנים והגדולים למדי האלה, שלבשתי מתחת לבגד הים, אמנם צימצמו את הבעיה, אבל לא חיסלו אותה במידה שיהיה בה כדי לרכך את המודעות העצמית הדרוכה שלי.

במקום להסתכן בכך שאביך את עצמי ואפגע באחרים, ויתרתי על רעיון השחייה הקבועה בברֵכת הקולג' לאורך רוב השנה (בתחתוני נשים מתחת לבגד הים) והמשכתי להגביל את עצמי להצהבה מזדמנת של מֵי האגם שלי בחודשים המעטים האלה של מזג אוויר חמים בברקשיירס, שאז אני שוחה לי מצד לצד חצי שעה בכל יום ויהי מה. פעמיים בשבוע אני יורד בהר אל אָתינָה, מרחק שלושה־עשר קילומטר, לקנות מצרכים, למסור בגדים לניקוי ומפעם לפעם לאכול ארוחת צהריים, לקנות זוג גרביים, למצוא בקבוק יין או להשתמש בספריית הקולג' של אתינה.

טנגלווד לא רחוקה, ואני נוסע לקונצרטים שם אולי עשר פעמים בקיץ. אני לא מקריא מספרַי ולא מרצה, וגם לא מלמד בקולג' או מופיע בטלוויזיה. כשמתפרסמים ספרים שלי, אני שומר על פרטיותי. אני כותב בכל יום בשבוע — חוץ מזה, אני שותק. מפתה אותי המחשבה לא לפרסם בכלל — כי מה עוד נחוץ לי מלבד העבודה, כלומר, העבודה ועצם העבודה עליה? מה זה חשוב אם יש לי בריחת שתן או אם אני אימפוטנט?

לארי ומרילין הוליס עברו מווסט הרטפורד לברקשיירס עם צאתו של לארי לגמלאות, אחרי שעבד כל חייו כפרקליט בחברת ביטוח בהרטפורד. הוא היה צעיר ממני בשנתיים, איש קפדן ודקדקן, שכנראה האמין שהחיים בטוחים רק אם הכול בהם הוא פרי תכנון קפדני, ושאני עשיתי כמיטב יכולתי לחמוק ממנו במשך החודשים שבהם ניסה לראשונה למשוך אותי אל תוך חייו. בסופו של דבר נכנעתי, ולא רק משום שהיה עיקש כל כך בתשוקתו להקל את בדידותי, אלא משום שמעולם לא הכרתי מישהו כמוהו, איש מבוגר שקורות ילדותו העצובה, להערכתו שלו, הכתיבו כל צעד שבחר לעשות מאז מתה אמו מסרטן, כשהיה בן עשר, רק ארבע שנים אחרי שאביו, שהיה בעליה של חנות לינוליאום בהרטפורד, נחל מפלה אומללה וניצחת בה במידה מידיה של אותה מחלה. לארי היה בן יחיד, ונשלח לגור עם קרובי משפחה על נהר נוֹגָטאק, דרומית־מערבית

להרטפורד, ממש ליד ווטֶרבֵּרי הקודרת והתעשייתית שבקונטיקט, ושם, ביומן של ילד שיועד לכתיבת "דברים שצריך לעשות", הוא התווה לעצמו תוכניות מפורטות לעתיד ונהג על פיהן מילה במילה במשך שארית חייו; מאז ואילך הוא לא נטל על עצמו דבר שלא היתה לו תכלית מפורשת. שום ציון פרט למצוין לא הניח את דעתו, וכבר כנער מתבגר הוא פיקפק בגלוי בכישוריו של כל מורה שלא השכיל להעריך במדויק את הישגיו. הוא למד בקורסי קיץ כדי להקדים לסיים את בית הספר התיכון ולהגיע לקולג' לפני שימלאו לו שבע־עשרה;

הוא עשה כך גם בעונות הקיץ בשנות לימודיו באוניברסיטת קונטיקט, שם קיבל מלגת לימודים

מלאה ועבד כל השנה בחדר ההסקה של הספרייה כדי לשלם תמורת חדרו וארוחותיו, כך שיוכל לסיים את לימודיו בקולג' ולשנות את שמו מאֶרווין גוֹלוּבּ ללארי הוליס (כפי שהחליט לעשות כשהיה רק בן עשר) ולהתגייס לחיל האוויר, להיעשות טייס קרב המכונה בפי כול סגן הוליס ולעמוד בדרישות של חוק החיילים המשוחררים; כשפרש מן השירות הוא נרשם לפוֹרדהם, ובתמורה לשלוש השנים שבילה בחיל האוויר, שילם הממשל על שלוש השנים שעשה בבית הספר למשפטים. כטייס בחיל האוויר, שהוצב בסיאטל, הוא חיזר במרץ אחרי נערה יפה, קולינס שמה, שזה עתה סיימה תיכון וענתה במדויק על דרישותיו מרעיה, שאחת מהן היתה מוצאה האירי, עם שיער כהה מתולתל ועיניים כחולות כקרח, כמו אלה שלו. "לא רציתי להתחתן עם בחורה יהודייה. לא רציתי שהילדים שלי יגדלו לפי הדת היהודית או שיהיה להם איזשהו קשר לזה שהם יהודים." "למה?" שאלתי אותו.

"כי לא זה מה שרציתי בשבילם," היתה התשובה. כי הוא רצה מה שהוא רצה ולא רצה מה שהוא לא רצה, זו היתה בעצם התשובה לכל שאלה ששאלתי אותו על המבנה השגרתי בתכלית שהוא העמיד לחייו בתום כל השנים המוקדמות שבהן טרח ותיכנן איך יבנה אותם. כשדפק לראשונה על דלתי כדי להציג את עצמו — רק כמה ימים אחרי שהוא ומרילין עברו לגור בבית הקרוב ביותר לשלי, קצת פחות מקילומטר בהמשך דרך העפר שלנו — הוא החליט מיד שהוא לא רוצה שאוֹכל לבדי בכל ערב, וכי עלי לאכול ארוחת ערב בביתו, איתו ועם אשתו, לפחות פעם בשבוע. הוא לא רצה שאהיה לבדי בימי ראשון —

"הרוח יוצא" מאת פיליפ רות'. תרגום: אמיר צוקרמן. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 263 עמ'.