"איזו מתיחה?!": חייכו, צופים יקרים, אכלתם אותה
בקולאז' מביך של מתיחות נושנות וחברים-מספרים-על, עם סיפור מסגרת מופרך והרבה שמחה לאיד, נזכר יהודה ברקן במתיחות הרדודות שיצר לפני 30 שנה. אריאנה מלמד צפתה ב"איזו מתיחה?!" והבינה שהתוכנית היתה למעשה מתיחה אחת גדולה
קשה להחליט מה זה היה יותר: פאתטי או מגוחך, עלוב או עצוב כל כך. הצרה היא שכל התשובות נכונות ואי אפשר לבחור ביניהן, אחרי המחווה המופרכת ליהודה ברקן וסרטי המתיחות שלו.
בערך 30 שנה חלפו מאז תהילתו הרגעית של הז'אנר בו הצטיין ברקן: הצבת פתיונות ומכשולים מבוימים לאנשים תמימים על מנת שיילכדו בהם וכולנו נצחק. השמחה היחידה שהדברים הללו מעוררים היא שמחה לאיד: "תראו איזה מטומטם", אמרו לעצמם הצופים שנהרו לקולנועים לראות את סרטיו, וכך יכלו להציב חיץ (דמיוני) בין עצמם כחכמים (שלאחר מעשה) ובין הפתיים שנלכדו במצלמה של ברקן, אבל שוכנעו אחר כך שזה בסדר ש"כל המדינה" תראה אותם ברגעים מביכים. אחרי הכל, קורבנותיו של ברקן תמיד היו אנשים שנורא רצו ש"כל המדינה" תראה אותם. והיות והיה רק ערוץ אחד שלא אפשר זאת, ברקן היה עבורם הזדמנות להגשים חלום.
לפחות כך, התוודה אחד מהם, שנבחר ל"משתין המיליון" בתעלול שמערב משתנה ציבורית בכיכר מסריק בת"א, תזמורת מכבי אש, מושיק טימור בתפקיד "הטלוויזיה", שלטים חגיגיים ותעודת משתין רשמית. ברקן משחזר בזחיחות נוסטלגית מביכה: האיש הזה אמר שמעולם לא זכה בשום דבר, וכשסוף סוף מקדמים את פניו במארש ניצחון, זה בגלל השלפוחית שלו. וגם זה לא באמת. נהרה גדולה היתה שפוכה על פניו של ברקן, שעה שסיפר לנו את האנקדוטה הזאת. 30 שנה אחרי, ואלה הדברים שהוא עדיין גאה בהם?
אז מי הנמתח כאן?
זה היה קולאז' של מתיחות וחברים-מספרים-על, שהודבק לסיפור מסגרת מופרך, בו שחקנים צעירים מנסים ללמוד משהו מברקן בתפקיד המאסטר, והוא מרביץ בהם את התורה המופכרת לא פחות: מתיחה איננה עדות לטעם רע והומור נמוך, הוא טוען, אלא בכלל מבחן אמיתי לשחקנים. הללו מתחלקים למי שצריך להפגין אמינות ול"נישה של התולעת", כלומר - שחקנים המשתפים פעולה עם המתיחה, כאילו היו אזרחים תמימים. כך גוררים אחרים להשתתף.
כדי להמחיש את התזה, ברקן מביא קטע ארכיון. הוא היה מצהיב ובמצב גרוע, אבל היה כנראה אחת המתיחות היותר סבירות שברקן הגה מעולם: בתחנת רכבת אחת הכרוז מודיע שהרכבת תאחר לצאת בגלל ש"הסטרטר נתקע" ויש לרדת מן הקרונות אל הרציף ולעזור לדחוף אותה. נו, ומה חשבתם? המוני בית ישראל ירדו גם ירדו והוכיחו כי כולם ערבים זה לזה (כשאינסטינקט העדר פועל). לאחר מאמצי דחיפה מרוכזים הכרוז מודיע שהסטרטר השתחרר ובא לציון גואל.
ניסיון לחזור על מתיחה של פעם מתגלה ככישלון, שאפילו העריכה לא יכולה להדביק את קצוותיו בצורה מניחה את הדעת. "היום עם הקידמה, עם כל האינטרנט וזה, נראה מה השתנה בעם", תוהה ברקן בנימה פילוסופית, ואכן דברים השתנו: לא נמצאו, משום מה, המוני אנשים שהיו מוכנים "לחתום בלנקו" עבור "בנק חתימות בעד ונגד".
לא נורא. חזרנו לארכיון. מיטב המתיחות של יהודה ברקן נראות כבדיחות עם זקן ארוך עד הברכיים: כמה מהן מעולם לא היו מקוריות, וכמה כבר אפשר לצחוק למראה כלבים משתינים שמזיזים להם את העץ באמצע האקט? ובכלל, מה חשב לעצמו כשהחליט למתוח חיות? טוב שלא החליט לעשות תעלולים לחפצים דוממים.
היו גם כמה דברים מרגיזים ממש, כמו "משגיח הכשרות בחוף הים", המודד סנטימטרים של בגדי ים לנשים צעירות (וזועמות, ובצדק), או הקטע המזעזע בו
ברקן מותח את אחותו בברית המילה של התינוק שלה: הוא מגייס "מוהל" מפלצתי עם סכיני שווארמה ופליירים לחיתוך תיל, וזוכה ממנה לכאפה מאופקת, רק כי לא נעים לה, ומה יגידו האורחים.
אבל בעולמו של ברקן אין "לא נעים" וזו אולי התכונה המרכזית עליה בנה פעם קריירה. הנה, ממש בעצם ימי הצילומים, מתרחשת חגיגת בת המצווה של ביתו, ובאירוע הוא מותח את האורחים. יש הגרלה, הוא מספר להם, וכולם חושפים את המספר הזוכה הזהה וצוהלים. אם צהלתם איתם, או לאידם, אתם בהחלט ראויים לקאמבק הרגעי של יהודה ברקן.
