זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר
לא מבין למה חצי מדינה עובדת בשחור ונוסעת בג'יפ. לא מבין למה עובד נמל מרוויח יותר מחוקר באקדמיה. ולמה אני צריך לממן אנשים בלבוש ובהשכלה מהמאה ה-14? עברתי את רוב חסמי המעבר ל"ירידה" מהארץ ולא ממהר לחזור מבוסטון
נולדתי בירושלים למשפחה חילונית, הלכתי לקרבי ואחר כך סיימתי תואר בהנדסה בטכניון. לפני שנתיים נסעתי עם ד"ר אשתי לבוסטון במסגרת בריחת המוחות ועכשיו אנחנו חיים על סיר הבשר (המבורגרים בעיקר) בחברת פוסט-דוקטורנטים ישראלים אחרים, קוראים עיתונים מישראל ומדברים עם הארץ מספר פעמים בשבוע.
כלכלית, לפי המשכורת אנחנו מעמד בינוני עליון. מרוויח טוב ומקווה להרוויח מצוין בהמשך, בן 34 ללא חסכונות משמעותיים או תקווה לדירה בעתיד הקרוב. אין טעם להשוות בכלל את רמת החיים שלנו כאן בבוסטון, במיוחד לילדים, לזאת שהייתה בארץ, ואני מסרב לחשב את ההפרש הפוטנציאלי בעוד עשר שנים כי גם ככה מתחיל להיות קשה לדמיין את החזרה. והאמת, מעולם לא חשבתי שתהיה בכלל דילמה.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
מחאת "המאמי הלאומי" לא רוצה לטפל בחרדים / יובל אדמון
די לפסטיבל התרומות לפסח / זיו תדהר
אנחנו הרי באמריקה בשביל הטיול וההשכלה, מספיק רק לקרוא את מוספי החג עם קטעי אפרים קישון בכל יום עצמאות וברור למה אינני רואה את עצמי חי בשום מקום מלבד במדינה הכי לא מתפקדת בעולם המערבי. אבל, משהו בסולידריות הבסיסית מתחיל להיסדק. כבר לא ברור לי שהמדינה שאליה אחזיר את הבן שלי היא המדינה שבה גדלתי ושהיא מקדשת את הערכים שאני עדיין מוכן להקריב את חיי למענם. פלאשבק לדליה רבין אורזת מזוודות? תנשמו עמוק, תירגעו.
האמת היא שאתם ממש רוצים שנחזור. אם יש משהו שברור לכולם, זה שמשפחתי מייצגת את "הגביע הקדוש", כל מה שישראל צריכה, בכל דמוגרפיה עתידית. הבעיה היא שבשלב זה עברתי כבר את רוב חסמי המעבר המשמעותיים ל"ירידה" מהארץ ועכשיו יש לי דרישות. דוגרי, לא מוכן לצאת פראייר.
לא מוכן לממן את כולם
אני לא מוכן לשלוח את הילדים שלי לצבא "כשר". אני זוכר את עצמי מצחצח נעליים לבחור הדתי שישן איתי באוהל, בזמן שהוא שם תפילין, כי הוא היה חבר שלי והוא ביקש בנימוס. אני לא מוכן שבני יסכן את חייו בצבא שנראה כמו בני עקיבא והחינוך המשמעותי שקיבל מגיע מהרבנות הצבאית. אני לא מוכן שהבת שלי תגויס בחוק להיות חייל סוג ב'. אני לא רואה שום סיבה שהיא לא תהיה טייסת, לוחמת או זמרת בלהקה צבאית ואם למישהו יש בעיה שהוא לא מסוגל לראות מרפק בלי להשתגע, שישתה סודה או שיילך לכלא. ואם כבר להשתגע, הנה עוד משהו: כל אותם חרד"לים מההתנחלויות שלא בטוחים מי נותן את ההוראה או שעדיין מבלים חלק משמעותי מהשירות הסדיר שלהם בישיבה בזמן שהחילונים הולכים לשמירות בשטחים. למישהו כאן לא ברור שמשפחתי לא תהיה בשר תותחים בצבא השם?
אני רוצה לעבוד קשה ולחיות טוב. אני לא מוכן לממן את כולם. לא מבין למה חצי מדינה עובדת בשחור ונוסעת בג'יפ, לא מבין למה טייקונים לוקחים סיכונים עם הכסף שלי ואז מבקשים ממני ללכת להסתפר, לא מבין למה עובד נמל מרוויח יותר מחוקר באוניברסיטה. אם קבוצה של אנשים רוצים להסתובב בלבוש פולני והשכלה מהמאה ה-14, אין לי שום בעיה עם זה, אבל למה אני מקבל את החשבון? תבקרו בניו-יורק, תלמדו משהו. ישבה ועדה והמליצה המלצות אחרי שחצי מיליון איש יצאו לרחוב. מה בדיוק קרה עם זה?
אני בעיקר רוצה לדעת שלמישהו יש תוכנית, ושהם חושבים על טובתי כשהם מכינים אותה. זה אולי אגואיסטי אבל למעט המשפחה והחברים, הסיבה העיקרית לחזור הביתה היא כי זה המקום היחיד שמקיים מערכת מורכבת של התנהגויות, תפישות וערכים חילוניים ושוויוניים, ללא הבדל דת גזע ומין, שעליהם חונכתי. אם נשווה את הילדות שלי בשנות השמונים בירושלים למה שקורה שם עכשיו ונשליך על מדינת ישראל בעוד שלושים שנה, אני לא ארצה לחיות במקום הזה. אגב, כמעט אף אחד מחבריי לא נשאר בעיר שבה גדלנו, ועכשיו גם אם מישהו ירצה לחזור - כבר אין בשביל מה.
ונסיים באנטישמיות. אין לי אשליות, קר שם בחוץ. אבל החזון של העיתונאי החילוני הרצל היה של מדינה מתקדמת ולא של חיים בממ"ד כי מי יודע מי מסתובב בחוץ ומה הוא עלול לעשות. האם מקבלי ההחלטות באמת רוצים שאזרחים יישארו בארץ מפחד? כי אין ברירה אחרת? כמה שנים המודל הזה יחזיק מעמד? נאמר את זה בצורה ברורה מאוד למי שעוד לא הבין: בפעם הבאה שמעמד הביניים החילוני הישראלי ייצא להפגין, זה לא יהיה בכיכר רבין. זה יהיה בניו-יורק, סן פרנסיסקו, לונדון וברלין.
רועי סורק, נשוי +1, חי ועובד בבוסטון כבר שנתיים
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
