פצוע גראד בחרדה: "ישן עם עין אחת פקוחה"

כל בום של פגיעת רקטת גראד וכל שיגור של כיפת ברזל מחזירים את נתי חקצ'ור בן ה-24 מבאר שבע לאותו יום ארור, שבו נפצע קשה במתקפת גראדים באוגוסט שעבר, אז איבד את רגלו. בכל סוף השבוע ישן בסלון על מנת שיוכל להספיק להגיע למקלט. הוא ישן ללא הפרוטזה שלו, והמרחק בין חדרי השינה לבין המקלט הביתי מונע ממנו לישון בחדרו.

כדי להגיע במהירות למקלט, הוא נזקק לעזרת בני המשפחה, והשינה בסלון מקצרת את הטווחים למרחב המוגן. "אחרי האזעקה השנייה בבאר שבע, פתחנו את הספה, וגם הלילה אני ישן כאן בגלל המצב. זה חוסך לי את הירידה והעלייה במדרגות, כי אני ישן בלי הפרוטזה ובלי הסד על הרגל השנייה, שגם היא נפגעה קשה. זה חוסך לי חצי דרך".

הסלמה בדרום - דיווחים אחרונים ב-ynet:

• עוד רקטות ועוד תקיפה בעזה, אין לימודים בדרום
• ארה"ב ואירופה: מודאגים מאוד, יש לחזור לרגיעה
• לימודים כרגיל בספיר: "משחקים בחיי התלמידים"
• דיווח: מנהיגי חמאס בדרך לדיון על רגיעה במצרים
  

הדרך למקלט ארוכה. נתי חקצ'ור בביתו (צילום: הרצל יוסף)

נתי השתחרר לפני שלושה חודשים משיקום במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. שלוש פעמים בשבוע הוא מגיע לפיזיותרפיה ולטיפולים נוספים במרכז. "ההסלמה הזו היא דבר נורא מבחינתי", סיפר, "לא מבינים במרכז מה הולך פה בדרום. כשרואים אותי בבית החולים בתל השומר, כולם חושבים שאיבדתי את הרגל בגלל תאונת דרכים. כשאני מספר להם שזה מגראד הם שואלים אותי 'מה, זה מה שהולך שם?'. הם לא קולטים לאיזה מצב זה יכול להגיע".

נתי חקצ'ור וחברו ליאור ג'ורג' נקלעו בשעתו לזירת נפילות רקטות שעה שצעדו ברחוב רופין בבאר שבע. השניים, שנפגשו לאחר שלא התראו תקופה ארוכה, ספגו רסיסים רבים בגופם. פעולותיהם של שכניהם לשכונה, צליל ובתו ארינה, הן אלה שהבדילו בין חיים ומוות. השכן ובתו קשרו לליאור חוסם עורקים ברגלו, ובכך הצילו את חייו.

"יושב במקלט מכווץ מלחץ"

הרעשים והבומים מחזירים את נתי לאותו יום נורא: "אני ישן עם עין אחת פקוחה ושתי אוזניים מוכנות כדי לשמוע אם קורה משהו. כל אזעקה מחזירה אותי לאחור. הרעש של השריקה שיוצאת מכיפת ברזל, הבומים, הרחוקים והקרובים, והתמונות בטלוויזיה שבהן אנשים מצלמים את היירוטים. אני יושב במקלט כולי מכווץ מלחץ".

במקלט הקטן בבית משפחת חקצ'ור מצטופפים כולם, בין מכונת הכביסה למדפים. "לא ישנים שם כי הוא קטן, ורק בעמידה כל המשפחה יכולה להיכנס לשם. המקלט השכונתי נפתח בצהריים, אבל אני מעדיף להיות פה בבית עם המשפחה. מנסים להתמודד עם המצב ולחשוב על זה כמה שפחות. החרדה הזו תופסת אותך כל פעם מחדש. אי אפשר לתאר את זה".

נתי קיבל הצעות לישון אצל חברים במרכז, אבל בינתיים סירב בנימוס. "המצב הנפשי מידרדר. אי אפשר לשלוט על הלחץ. רוב הסיכויים שאלך לחברים במרכז אם זה יימשך. עדיף לי להישאר שם, כי אני יודע שכך אחזיר לי את השקט שלי".

אחרי יותר ממאה רקטות בסוף השבוע האחרון לעבר הדרום, שוב מצאו עצמם התושבים מנהלים שגרת חיים בין אזעקה לאזעקה. "כבר הפסקנו לספור כמה אזעקות היו לנו", סיפרה איילת עמר מאשדוד, אם לחמש בנות ובן בגילאי 8 חודשים עד 14. "אנחנו אף פעם לא נתרגל לאזעקות. זה ממש לא פשוט. בליל שבת רצנו כמעט מדי שעה לממ"ד, ובשבת כזו יפה של שמש היינו סגורים בבית ולא זזנו לשום מקום. הילדים לא הלכו לעיסוקים שלהם ולא לתפילה, אני לא יצאתי לטייל עם בתי התינוקת כי כל הזמן רצנו לממ"ד".

משפחת עמר מצטופפת בממ"ד הקטן (צילום: אבי רוקח)

באחת ההפוגות, התארגנה איילת עמר לצאת מהבית, אך נאלצה לשוב על עקבותיה באזעקה הראשונה: "זה מפחיד וזה לא נראה סבב של יום יומיים. לפני כמה חודשים זה היה סבב של יומיים, ועכשיו אנחנו לא יודעים. אנחנו ממש לא יודעים למה לצפות. זה נראה לי לא נורמלי, בעיקר כשבאזור תל-אביב הכול כרגיל".

אחת הבעיות במשפחתה של איילת, כמו במשפחות נוספות, היא בעיית המקום. "הממ"ד שלנו לא כל כך גדול. זה הממ"דים של פעם, זה לא חדר גדול ומסודר. בלילה רק שלושה ילדים נשארים לישון בממ"ד ואני ובעלי רצים עם שתיים על הידיים, יש לנו שני מזרונים בממ"ד וכשהילדים ישנים, הם ממש אחד על השני". היום תישאר איילת עמר עם ילדיה, משום שהם לא לומדים: "אני מקווה שהכול ייגמר הלילה ושהחיים יחזרו לשגרה".