דורון תבורי מציג: להחיות את גנסין ואת התסכית

גנסין, שכתב בראשית המאה ה-20, הוכתר על ידי דוד פרישמן, בכיר מבקרי הספרות של התקופה, כמטפיזיקן הגדול של המספרים העבריים. עם זאת עד כה נותרו כתביו מסיבות שונות בדלת אמותיה של האקדמיה. סיפוריו, שנחשבים כמקור השראה חשוב ומרכזי עבור סופרים מובילים בהם ס. יזהר וחיים באר, אינם קלים לעיכול ועם זאת, בכל הנוגע לשפה העברית ולהמצאות הסגנוניות שבדה המחבר ממוחו הקודח, מדובר באוצרות של ממש.

דורון תבורי. "יש שיתייחסו אל הפרויקט כאל התאבדות"(צילום: דניאל קמינסקי)

את סדרת התסכיתים, שתשודר בתכנית השבועית "עלי בימות" שתביא את הנובלה במלואה, יזם לפני כשלוש שנים השחקן דורון תבורי. בשלב מאוחר יותר חבר אליו המוזיקאי, אופיר בר און, שכתב בהשראת הסיפור ויצירתו של שומן, "סצנות בחורשה", שמוזכרת בטקסט, פרלודים יפהפיים שמחברים בעדינות בין הפרקים שנפרמו לטובת זמן שידור נתון ומעבירים את המאזין בעדינות מנושא לנושא.

הקלטות הפרויקט נעשו בהתנדבות. את שעות האולפן שנדרשו על מנת להביא אותו לכדי סיום, תרמה רשת קול המוזיקה לרשות תבורי מתוך הבנה בחשיבות הפרויקט. גם במרכז הספר והספריות התגייסו למשימה והתוצאה נפרשת על פני 11 פרקים שאורכם הכולל יותר משש שעות. "כתיבתו של גנסין היא אחד הביטויים הכי מרהיבים של התעוררות היצירה בעברית", אומר תבורי, "ביאליק, פיירברג, שטיינברג, הם כולם חלק מתנועת ההתעוררות שביקשה להפוך את העברית משפת קודש לשפת יצירה. מדובר בתופעה ייחודית של כותבים שכתבו לקהל קוראי עברית שנספר במאות ובכל זאת כתבו".

גנסין. לא הוערך בחייו ונשכח שלא בצדק

גם אם חלק מהיצירות של אותה התקופה עברו קנוניזציה כמו ביאליק, שנהיה למשורר הלאומי ונלמד גם כיום בבתי הספר, מעט מאד מהיצירה שנכתבה באותה התקופה שרד את שיני הזמן. "לצד ביאליק נכתבו יצירות נפלאות שלרובן לא היה המשך", אומר תבורי ומדגיש, "גנסין אמנם לא נשכח, אבל הפך לנחלה בלעדית של סופרים, משוררים, אנשי אקדמיה ויודעי ח"ן. זה חבל כיוון שמדובר בחלוץ מוחלט מבחינה היסטורית שייצר ז'אנר שלא היה קיים. גנסין כתב בסגנון של זרם התודעה לא היתה קיימת קודם לכן. הוא בא לפני פרוסט וג'ויס".

למה בחרת דווקא ביצירה הזו של גנסין?

"זו יצירה שאני מכיר עוד מימיי בתיכון. בזמני לימדו אותה במגמה הספרותית. נפגשתי בה שוב לפני כמה שנים כשהשתתפתי בסדרת מפגשים שהוקדשה לספרות התחייה ובה קראתי מיצירות סופרים של אותה התקופה. בסוף המסע, הגעתי לגנסין וגיליתי שזה אפשרי, שיש קהל לכתיבה הנפלאה שלו ולעושר השפה הבלתי רגיל שהיא מציעה".

שובו של התסכית

תבורי, מאמין גדול ביכולתה של הספרות להיאמר בקול ולא רק להיקרא כמילים כתובות על דף, ביקש לבחון האם ספרות אסוציאטיבית מסוג זו של גנסין, תעמוד את מבחן השמע. "האחיזה בעלילה בנובלה של גנסין כל כך רופפת ולמעשה מדובר בתנועות פנימיות של מחשבה, רגשות וזיכרונות. לא הייתי בטוח שיצירה שכזו יכולה גם להישמע", הוא אומר. הוא פנה לזמירה לוצקי, מנחה וותיקה בקול המוזיקה, וביקש שתסייע במימוש הפרויקט.

בקול המוזיקה, כאמור, התגייסו, ובתום ההקלטות החליט תבורי שמשהו חסר. "כשהקשבתי להקלטות, היה ברור לגמרי שהעומס על הדמיון והקשב הנדרש מהמאזין, גדולים מדי. צריך היה לרווח ולאפשר נשימה למאזין", אומר תבורי ומסביר: "יש משפטים שמשתקעים על פני עמוד שלם. אתה תופס קצה חוט ויוצא למסע ארוך ונפתל שמשאיר אותך חסר נשימה. זו כתיבה שאי אפשר להיבלע בתוכה, צריך להרהר בה ולהמשיך הלאה ומכאן המחשבה להוסיף מוזיקה שתהדהד את מה ששמענו עד עכשיו ותפתח דלת למה שיבוא בהמשך".

"אדם צריך לשאול את עצמו באיזו סביבה אקולוגית הוא רוצה לחיות"

בשלב זה פנה תבורי אל המוזיקאי, אופיר בר און. "אנחנו שני יוצרים שעובדים באופן עצמאי אבל תוך דו-שיח מתמיד. לא פניתי אליו כדי שיבצע איזה דימוי מוזיקאלי שהיה לי בראש או שיקשט את המחשבות שלי על הטקסט, אלא כדי שייצור את שלו. מפגש בין שתי ישויות עצמאיות שאף אחת מהן לא מנסה לכופף או ליישר את השנייה לצרכיה, היא הדרך הפורה ביותר לעבוד. התוצאה היא יצירה של שנינו".

יש המגדירים את הנובלה של גנסין, שחוגגת 100 לכתיבתה, כרקוויאם של המחבר. היצירה, שנכתבה בחמישה פרקים, היא הארוכה שכתב והאחרונה שבהן. "גנסין כתב מעט מאד וגם בזמנו נחשבה כתיבתו כקשה לעיכול. הוא לא היחיד שעבר עינויים בשל החדשנות שבכתיבתו. גם פרוסט וג'ויס התקבלו אך בקושי. זה רק לאחר זמן, שיצירותיהם הפכו לקנוניות ובל נשכח שבניגוד לגנסין, הם כתבו לקהל של מיליוני דוברי אנגלית וצרפתית".

מדוע לדעתך גנסין נדחק לשוליים?

"הוא הפך לאייקון אצל סופרים ומשוררים והיה לנחלתם הבלעדית, במקום לפרוץ את הגבולות אל הקהל. אולי בגלל שהרומן שלו עם הציונות לא היה ברור - הוא בא לפלשתינה וברח ממנה לאחר כמה חודשים.

הוא היה ידיד נפש של ברנר והסיבה לקרע בין השניים מעולם לא נפתרה, אולי גם לזה היתה השפעה. הוא אף פעם לא באמת היה שייך ליישוב. וכמובן שהאקספרימנטים הלשוניים והסגנוניים שלו דורשים מאמץ. זו כתיבה שבה רק הקול הפנימי מדבר והמציאות נזילה לחלוטין. זו לא קריאה קלה שיש לאנשים באופן טבעי את הכלים לחצות אותה. זה כמו לקרוא שירה דחוסה מאד".

תבורי נכנס לפרויקט בין היתר מתוך רצון לשלוף את היצירה ממרתפי השכחה ולהוציא אותה מאלמוניותה. "זה פשוט נראה לי לא צודק", הוא אומר, "גנסין הוא אחד הגדולים שכתבו בשפה העברית משירת ימי הביניים ועד בכלל. הוא אחד המאורות הגדולים וזה לא הוגן. יש איזה אי-צדק אינהרנטי בהיסטוריה של האמנות, שהופך סופרים מסוימים לקנוניים בעוד שאחרים, לא פחות טובים מהם ולעתים כאלה שמתעלים עליהם משמעותית, נדחקים לשוליים בתודעת הציבור. בדיעבד, אני חושב, שבאיזה שהוא אופן שמיעת הטקסט מקלה על המפגש עם היצירה ומאפשרת למאזינים להיכנס אל עולמות שלמים שעלולים לחמוק תוך כדי קריאה. יש משהו ביצירה הזו שאיכשהו מתגלה מחדש בשמיעה".

במרכז הנובלה - אפרים מרגלית, אינטלקטואל מבריק ועקר רגשית, שאינו מסוגל להחזיר אהבה לנשים הסובבות אותו. נקודת המבט נודדת בין חמשת הדמויות, נעה בתוכן ומשנעת את הקורא אל נבכי מחשבתן. "אתה כל הזמן נוסע בתוך הדמויות", אומר תבורי, "התנודה מתמדת והיא מתקיימת גם בין הדמויות אבל גם על ציר הזמן בין ההווה אל העבר באופן שמטשטש לחלוטין את הגבולות. השליטה של גנסין בכלים האמנותיים שהמציא, פנומנאלית. זו יצירה בשלה וסגורה מכל קצותיה. למרות גילו הצעיר, הוא מת בגיל 34, זו לא יצירה מבטיחה אלא יצירה מקיימת".

יש בתסכיתים לא מעט מהמשחק - אתה נכנס ויוצא מדמויות. זה שונה מתיאטרון?

"פה אתה נדרש לנגן איזו מוזיקה שעומדת בפני עצמה. זה טקסט שבאמת מגרה לצלול לתוך אשד המילים שבו ולהיות הכלי שדרכו עוברות המילים. כשהייתי ילד, תסכיתים ברדיו שודרו כל הזמן. זה מדיום נהדר כי הוא משאיר הרבה חללים ריקים שהמאזין צריך להשלים בדמיונו".

תבורי יודע שספק אם הפרויקט השאפתני הזה יכול היה לקרום עור וגידים שלא במסגרת השידור הציבורי. "בתוך האמצעים המגוחכים שעומדים לרשות קול המוזיקה, יש קבוצת אנשים שמוציאה את נשמתה כדי לקיים את הערוץ ובלעדיה זה לא היה קורה", הוא אומר, "זה פרויקט ספרותי שהתהוותו וקיומו אינם ברורים מאליהם בטח לא בזמנים שכאלה אבל אני חושב שזה עניין אקולוגי. אדם צריך לשאול את עצמו באיזו סביבה אקולוגית הוא רוצה לחיות ולהתעקש עליה. אולי אני נאיבי אבל נדמה לי שנעים יותר לחיות עם יצירות שכאלה. לא?".