כסף מביטוח לאומי? רק אם תיקח כדור פסיכיאטרי
הביטוח הלאומי שינה את נהליו ומעמיד את התרופות הפסיכיאטריות כקריטריון לסיוע כספי. הפסיכיאטר ד"ר אילן טל מסביר למה הדבר בעייתי
רבים מהסובלים מבעיות רגשיות או נפשיות מגלים שהן מגבילות את יכולתם לתפקד כרגיל. חרדה, דיכאון וקשיים אחרים פוגעים ביכולת לתפקד בעבודה, בגלל הפחדים או חוסר כוחות וחשק.
לעתים גם היכולת לקיים קשר חברתי או זוגי נפגמת, למרות הרצון לצאת ולבלות עם חברים, בשל בעיות בחשק מיני, פחד מדחייה ועוד.
קראו עוד על טיפול נפשי :
- טיפול נפשי באינטרנט - יכול להחליף פסיכולוג?
יש מקרים שבהם הפגיעה התפקודית מצריכה פנייה למוסד לביטוח הלאומי כדי לקבל לסיוע כספי. הזכאות לסיוע זה, הניתן למה שמוגדר כ"נכות נפשית", נקבע על פי קריטריונים של הביטוח הלאומי. הקריטריונים - דרגות אחוזי הנכות - השתנו לאחרונה באישור שר הרווחה והשירותים החברתיים.
הקריטריונים שהשתנו מעלים מחשבות רבות בדבר הזכאות לסיוע מהמדינה כאשר קיים מצב נפשי כזה או אחר, וללא ספק יש להם משמעויות רבות. אולם ברצוני למקד את הדיון בשינוי אחד מכל השינויים שנערכו, שכן לטעמי הוא שינוי משמעותי: התייחסות לטיפול תרופתי.
תרופות לא מעידות על חומרת המצב
בקבוצת קריטריונים מסוימת נוספה כעת התייחסות לטיפול תרופתי שניתן לאותו אדם. למשל, במקרים של הפרעה פוסט-טראומתית, כשדרגת הנכות היא 20%, אחד הקריטריונים לקבלת הזכאות הוא אם "קיים צורך בטיפול תרופתי". ובמקרה של הפרעת אכילה, לדוגמה, דרגת נכות של 30% כוללת את המשפט "קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע".
אין ספק כי בעבר נהוג היה לחשוב ששימוש בטיפול תרופתי נחוץ ככל שמצבו של האדם חמור יותר, אך כיום אין הדבר כך ולטעמי השינוי שנערך אינו משקף תמיד את המציאות בשטח.
בכל מה שקשור להפרעות חרדה כמו התקפי חרדה, OCD וחרדה חברתית, או למצבים דיכאוניים כמו דיסתימיה או דיכאון קליני, אנו יודעים כיום כי קיימים טיפולים שאינם תרופתיים היעילים כמו תרופות, בייחוד במצבים הקלים והבינוניים.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי וטיפולים מתקדמים נוספים (מיינדפולנס, למשל, או היפנוזה שהיא טיפול ותיק וטוב לחרדה) הוכחו מזה זמן רב כיעילים. במצבים אלו אין להסיק כי מצבו של אדם חמור יותר אם הוא מסכים לקחת תרופות, אלא שזו הדרך שבאמצעותה הוא בחר להתמודד.
ביומיום אני נתקל באנשים שאינם מוכנים לשמוע על תרופות וגם בכאלה שאינם מוכנים לשמוע על דבר פרט לתרופות. יש שרוצים ומצליחים להתמודד בלי עזרה של חומרים נוספים, ויש כאלה שמעדיפים להקל את מצבם דווקא בעזרת תרופה. את שניהם יש לכבד מבלי לפגוע בזכותם לקבל סיוע מהביטוח הלאומי.
אדם בוחר איך לסייע לעצמו
אין אנו חיים בתקופה שבה לא הייתה ברירה או בתקופה שבה הרופא החליט עבור החולה. כיום בפני כל אדם עומדת הבחירה כיצד לסייע לעצמו, ואין הדבר בהכרח מעיד על חומרת המצב, אלא על העדפותיו כאדם.
יש מקרים שבהם הטיפול התרופתי הוא משני בלבד. הפרעה פוסט-טראומתית והפרעת אכילה כאמור הן דוגמאות טובות לכך. בשני המקרים קיים שימוש בתרופות לעתים, אולם זה אינו לב הטיפול. בהפרעה פוסט-טראומתית קיימת חשיבות רבה לטיפול קוגניטיבי התנהגותי מסוג חשיפה ממושכת, אשר יכול להועיל גם במקרים קשים, ובהפרעת אכילה קיימת חשיבות לטיפול שיחתי ומשפחתי.
כיום טיפולים פסיכולוגיים אינם מכוסים על ידי סל הבריאות, או מכוסים באופן מוגבל, לכן, ברפואה הציבורית הופך הטיפול התרופתי לאופציה זמינה וזולה יחסית, ולעתים היחידה.
עם זאת, אין זה אומר שהשימוש בתרופות הוא בהכרח קריטריון הקשור לחומרת המצב הנפשי. אנשים יכולים להיבהל כשמציעים להם טיפול תרופתי, שכן גם הם סבורים שמצבם כה חמור עד כדי כך שהוא דורש תרופות.
במקרים רבים של דיכאון וחרדה ברמה בינונית למשל, אין הדבר כך. זוהי עוד אפשרות, שאותה המטופל יכול לאמץ או לשלול. המטפלים והמסייעים לאנשים במצבים אלו צריכים לזכור כי זוהי בחירתו של המטופל, ויש לכבד אותה.
הכותב הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל "מרכז טל"
לפנייה לכתב/ת 
