איזו הסלמה? יש אפטר פורים מטורף

יום שישי בצהריים, הסירים על הגז, השולחן כבר ערוך והשבת דופקת בדלת. התעדכנות קטנה באינטרנט קוטעת את האווירה החגיגית: חיסול של בכיר בוועדות ההתנגדות. "אמא", אני קורא, "אני לא רוצה לקלקל לך את השבת, אבל צפי לשבת סוערת". המבט שלה נראה מודאג ומפוחד. אני מקווה שלא יקרה שום דבר. אנחנו, תושבי באר שבע ותושבי הדרום בכלל, סבלנו מספיק. הערב מתקרב והפחד רק גובר.

תושבי הדרום מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

בריחה למרכז היא לא אופציה, הרי אחי החייל בדיוק חזר הביתה משירותו הקרבי. והאמת? גם ממ"ד בבית אין לנו, אז אנחנו מחליטים לארוז ולהעביר את השבת בבית של דודים, שם לפחות יש חדר ממוגן. אחי החייל מבטל את תוכניות הבילוי שלו ומסתפק בתחפושת וישיבה בממ"ד של חברים. אמא, לבושה בפיג'מה אחרי שבוע קשה, רק מחכה לאזעקה כדי שזה יעבור. עשר בלילה, והנה זה מגיע. האזעקה הראשונה. יורדים לממ"ד בהיסטריה שלעולם לא תעבור, לא משנה כמה נתרגל.

פגיעה ישירה בבאר שבע. הפחד רק גובר (צילום: הרצל יוסף)

ההמתנה שם רק לשמוע את הבום, בממ"ד הקטן והריק, כדי להבין שניצלנו. הרי האזעקה הזאת בעצם מסמנת לך שרק דקה אחת מפרידה בינך לבין חיים אחרים, אם בכלל חיים. יוצאים מהממ"ד, אמא בהיסטריה הרגילה. אחי הקטן מנסה להרגיע: "אמא, תלמדי ליהנות מהאזעקה". הולכים לישון, החלונות פתוחים למרות הקור המקפיא. אף אחד מאיתנו לא רוצה לפספס את האזעקה. "להתראות בגראדים של שש בבוקר", כותב בן דוד שלי בחשבון הטוויטר שלו.

שש בבוקר? חה, הצחקתם אותי. אחת בלילה, שלוש בבוקר, שבע בבוקר ועשר בבוקר. האזעקה צורחת. ולך תנסה לישון אחרי השבוע הקשה שהיה. הנסיעות האלה לתל-אביב בכל יום. אה סליחה, לא הצגתי את עצמי, אני רן בוקר, כתב הרכילות ב-ynet. נוסע בכל יום מבאר שבע לתל-אביב, הלוך חזור. שעה וחצי של נסיעה ברכבת מפרידה בין הפחד, החושך, ההיסטריה, האזעקות והבומים לבין העיר שאין בה הפסקה.

רוצה להיות איתם, לפחד איתם

כעסתי על החברים מהמרכז, שלא דרשו בשלומי. SMS אחד, בחייאת, זה לא יהרוג אתכם לראות שאני בסדר. "ראינו את הסטטוס שלך בפייסבוק אז הבנו שאתה בסדר", הם ענו לי. אני לא חושב שהם לא דאגו לי, אני פשוט חושב שאין להם מושג איך זה. הם היו עסוקים במסיבות פורים. האמת שאני לא ממש מאשים אותם. הרי כשקסאמים נפלו בשדרות במשך שמונה שנים, אותנו בבאר שבע זה לא ממש עניין חוץ מצִקצוק בלשוננו כשראינו אותם בורחים למקלטים. בצהריים, אחרי הפגיעה הישירה של גראד בבאר שבע, התעצבנתי.

כששמעתי על הנפילה, אף אייטם לא עניין אותי. אפילו לא אכלתי כלום, רק רציתי להיות שם, איתם, עם המשפחה שלי בבאר שבע. לכאוב את הכאב, לפחד את הפחד ולהרגיש אותם. "סאמק", מלמלתי, "יש פגיעה ישירה בבאר שבע". אף אחד לא הסתובב, את אף אחד זה לא באמת עניין. החברים בתל-אביב המשיכו בשלהם. עד שצדיקה אחת בסדום שאלה, "מה? מה אמרת?", "כלום", עניתי, "תתביישו לכם, יש פגיעה ישירה בבאר שבע ואתם בכלל לא מתעניינים?". אחד המכרים השיב: "זה ביבי זורק עליכם גראדים, תכעס עליו". אתם קולטים? הוא עדיין לא שאל אם יש נפגעים ומיד הפך את זה לוויכוח פוליטי. הם בחיים לא יבינו. אני רק רוצה שהם, החברים שלי מהמרכז, יבואו לישון אצלי לילה אחד. להרגיש מה זה. ועוד לא אמרתי מילה על כך שהחברים מבאר שבע מתפללים שייפול טיל בתל-אביב, "כדי שיבינו". כן, הכעס והכאב הגיע עד לרמה הזאת.

אני לא יודע למה אני כותב את השורות האלה, אולי כדי שהתל-אביבים יבינו אותנו, למרות שאני לא מאמין שזה יקרה. הרי יש אפטר פורים מטורף שאי אפשר לפספס, זה יותר חשוב. אולי אני סתם כותב כדי לבכות על המקלדת, כי חוץ מזה אין לנו באמת מה לעשות. תארו לכם, הגורל שלכם מופקד בידי כיפת ברזל, ארבע קירות בטון וטיל גראד מסכן. אבל מה אני מדבר שטויות בחייאת דינק? היום יש האח הגדול, רק שלא תהיה מהדורת חדשות מיוחדת ושלא יבטלו את השידור.