אמני הפיתוי שכחו שחיזור הוא לא מבצע צבאי

עוד בנושא בערוץ יחסים:

אמן פיתוי? דון ז'ואן דה לה שמאטע

פיתוי מיידי - על חשיבות המגע  

קחי לך אמן פיתוי, הוא יודע מה עושה לך טוב

הסיטואציה הזו, שאתה בא אליה מאף-מקום בתקווה לזכות במס' טלפון וצפונה מזה, שמה אותך בעמדה נמוכה יותר, שהלא הגברת היא זו שתחליט אם אתה אכן ראוי לצ'אנס או לא. לגברים חסרי ביטחון מלכתחילה - זה כבר חצי נוק-אאוט.

פה אולי בעצם הטעות שלהם - בחורה שמה לב לאיך אתה מעביר את המסר (באמצעות חיישנים נשיים משוכללים), ומבחינתה, האיך טיפה יותר חשוב מהתוכן. לכן, העצה הישנה "תהיה אמיץ, וגם אם אתה לא - תעמיד פנים", הפכה להיות הסטארט-אפ של מפתים מקצועיים כמענה לגברים ביישנים ואובדי עצות.

סטניסלבסקי עשה את זה קודם

מרכזי אמנות הפיתוי למיניהם, הם לא פחות מסדנת משחק הכוללת שלל עצות אחיתופל, כמו איך לשוות לקולך את הנימה הנכונה, איך להופיע ולהיעלם לסירוגין, איך לשחק את הנינוח שמכיר את כולם ולא מתרגש מאף חצאית, ואיך להיהפך שלב אחר שלב, לכריש בכוס מים. המטרה כמובן, היא לקצר את התהליך ולהעביר את השליטה אליך, כי גברים הרי מחפשים את התכל'ס.

הטעות הבסיסית בלימודי המשחק היא שנכון שישנו המכנה המשותף לכל בנות המין היפה, בדיוק כמו שיש מכנה משותף לגברים, אבל נשים זה עם כל כך מורכב שלחפש בו נוסחא מנצחת זה כמו לאבד מטבע בחושך, ולרוץ לחפש אותו מתחת לפנס רחוב כי שם יש אור.

'נוגע-לא נוגע' למשל, היא גישה נשית מובנית, שהייתה קיימת הרבה לפני שהשיטה הפכה לנחלת המפתים. שדרוגה כטקטיקת כיבוש היא טריק פסיכולוגי נדוש שזוכה לעדנה מחודשת. השיטה תעבוד, אין בכלל ספק, כי בסופו של דבר, שחקן שמאומן כמו שצריך, ינצח. אבל השאלה היא אם יצא שכרו בהפסדו, ואם הכמות לא באה על חשבון האיכות.

שיטת הנוגע לא נוגע, מושתתת על עיקרון ה"קשה להשגה" ולאו דווקא במובן הילדותי שלה. אדם מעריך משהו ביחס ישר לכמות המאמץ שהשקיע בו. כולם יודעים שמה שבא בקלות - הולך בקלות, אבל דבר שהזעת עליו, אותו אתה מעריך יותר, אלה עובדות חיים פשוטות מאד. ככל שאשה תיתן לך יותר ברקסים (עד כמה שזה נשמע שמרני בימינו), ולא תמכור את עצמה בזול ובמהירות, אתה יותר תעריך אותה, גם אם זה ירגיז אותך, בלשון המעטה.

אמנם בימינו, הברקסים הלכו ופחתו (מעניין אם זה איכשהו קשור לאחוזי הרווקות. אבל זה כבר נושא אחר), אבל עדיין, מבחינה סטטיסטית, הקצב הגברי מהיר משל הנשי בכל הקשור להתקדמות הפיזית. אמנות הפיתוי בעצם באה להאיץ את הקצב הנשי, כדי שישתווה איכשהו לגברי, בכדי להשיג את הברור מאליו.

איפה ההגינות?

יש משהו קצת עצוב בשאיפה ובניסיון להיות מפתה מקצועי. תחילתו של קשר זוגי אמורה לבוא ממקומות קצת יותר אינטליגנטים-רגשית מכיבוש בסגנון צבאי של יעדים מבוצרים. כשמשיגים משהו בקלות, אולי בהתחלה הוא טעים אבל די מהר הוא נמאס וממוצה.

בני אדם לא יעריכו דברים שבאו להם בלי מאמץ ובלי ייחודיות בדרך, והפיכה לקוסם נטול רגשות אבל עם נשק מלא באיקסים, זכר למס' החללים שהפיל, היא אולי פנטזיית נעורים סטייל "אמריקן פאי", אבל לא אמורה להיות נחלתם של אנשים בוגרים שמחפשים להתקדם לשלב הבא בחיים.

נכון, לכל דבר יש הרבה פנים, ואם השיטות האלה יגרמו לגברים חסרי ביטחון למצוא את שאהבה נפשם, אפשר רק לברך על כך. בהחלט אפשר למצוא נקודת אור במידה ואכן מחפשים אותה ולא את המערה החשוכה (והמבין יבין), אבל הפירוטכניקה ה'חיזורית' שממילא הייתה מגרש משחקים – הפכה לספורט חדש, שהניצחון בו הרבה יותר חשוב מההגינות.

לסיכום, אפשר לומר שמחול החיזור קיים משחר ההיסטוריה, מהרגע שאדם וחווה קלטו שהגיע הזמן להתלבש. הוא בכל סיטואציה לובש אדרת אחרת, אך זוהי אותה הגברת.

תפיסת החיים השונה והשפה השונה בה מדברים נשים וגברים, גורמת לו להפוך לתהליך במקום מהלך מזורז כמו בממלכת בעלי החיים, שאפילו שם לכל מין יש את הדרך שלו לכבוש את הנקבה (קרבות אוויר, פרישת כנפיים טווסיות, מלחמות קרניים וכו').

וזה מה שבעצם עושה את החיים יפים ומעניינים, התהליך, ההדרגתיות, הכבוד והמקום שנותנים לכל שלב ושלב, הציפייה והסבלנות עד להגעה למטרה בזמן הנכון. תיהנו מהדרך ביחד, כי לדברים שמושגים בלי טיפת השקעה - לאורך זמן מגלים שאין בהם הנאה אמיתית.

לכל העדכונים, כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים