נשאר היין: שמונה שנים בלי נתן יונתן

נתן יונתן. ביד-אמן (צילום: אייל פישר)

"הלוא כולנו נאסף" הוא שיר קינה על כלל האדם. מבנהו המיוחד משלב היטב את תבנית הבית המרובע, על החרוזים בשורות הפנימיות (ב' ו-ג' בכל בית) עם חזרה-כולאת, תוך וריאציה מינימאלית בשורות הפותחות והסוגרות את הבתים. הפרידה שלנו מעצמנו, מאהובינו, מן השאיפות, מן הנשימות, מיפי החיים. זהו שיר מספד שמצליח להיות בו-בזמן שיר הלל לחיים, בעודנו כאן, נושמים, אוהבים, בטרם נאסף, בתוך כלא קיומנו שאותו מעצב המשורר ביד-אמן.

הלוא כולנו נאסף

הֲלוֹא כֻּלָּנוּ נֵאָסֵף כָּל הַמִּקְנֶה

גַּם הַטּוֹבִים גַּם הָרָעִים

הַחֲכָמִים וְהַפְּתָאִים

כֻּלָּנוּ נֵאָסֵף כָּל הַמִּקְנֶה.

אָכֵן שָׁאַפְנוּ בְּלִי יָדַעְנוּ רְוָיָה -

תִּימְרוֹת הָאוֹר שְׁרִיקוֹת הַבְּעִיר

אֲבַק דְּרָכִים חַטֹּאוֹת הָעִיר

נָשַׁמְנוּ בְּלִי יָדַעְנוּ רְוָיָה.

וְגַם אוֹתִי וְגַם אוֹתָךְ וְכָל הַיֹּפִי שֶׁהָיָה

יִשְּׂאוּ בַּסּוֹף בִּלְבוּשׁ עָנִי

לָנוּחַ בֵּין הָאֲבָנִים

אוֹתִי אוֹתָךְ וְכָל הַיֹּפִי שֶׁהָיָה.

"נשאר היין", גם הוא לכאורה שיר אלגי, אבל כזה שממוקם בנוף ספציפי, עם נערה שהיא בו-בזמן בת המקום וארכיטיפ של יופי שבטבע. שיר במסורת שירי התשוקה (ידיה החמות של נערה צעירה) והיין (גפן, כרם, אשכול, כוס). המטפוריקה של גפן ואשכול וכרם ענבים משלבת את שני התחומים שבהם התשוקה משמחת ומחייבת שתייה והשתכרות. בו-בזמן חגיגת חושים ואולי גם הניסיון לרסנם, לחגוג או להשכיח, להטביע. מיקום השיר בבת-שלמה מעלה על הדעת שילוב בין מיניות לקדושה.

שלומי שבת ב"כמו בלדה" לנתן יונתן. המולחנים מוכרים תמיד

השיר מיטיב לשרטט את המתח בין חום לקור (בשורה האמצעית יוצאת הדופן, החורגת מן החרוז), בין הִתאוות לגוף לשקיקה ליין, בין ערפול חושים (שיכורים) לבהירות מבע ומבט (כוס הבדולח הצלולה). זהו שיר שמגביה כוס-לְחיים לכבוד החיים, על אף האוקסימורוניות שבהם, המשלבת תוגה באורו של עולם. יש בשיר גם מימד ארספואטי - שהרי המשורר כלה מן העולם אך הנסך שנסך, יין שיריו השוקקים, נשאר לחגוג את היופי שאחריו.

נשאר היין 

נִשְׁאַר הַיַּיִן. נֶסֶךְ הַתָּמִיד בְּכוֹס הַבְּדֹלַח וְאוֹתוֹ הַקֶּסֶם;

בְּבַת-שְׁלֹמֹה בְּצֶלַע הַר לָבָן יֵשׁ גֶּפֶן אֲפִילָה שֶׁמְּטַפֶּסֶת

שָׁם נַעֲרַת כְּרָמִים בּוֹצֶרֶת בְּיָדֶיהָ הַחַמּוֹת אֶשְׁכּוֹל אֶחָד קָרִיר

אַתָּה מֵרִים עִם כָּל הַשִּׁכּוֹרִים אֶת כּוֹס הַבְּדֹלַח הַצְּלוּלָה

עִם כָּל הָאוֹר וְהַתּוּגָה שֶׁבָּעוֹלָם.

ועוד שיר קטן, צנוע, קצרצר. כזה שמסתתר בין עמיתיו הכבודים ממנו עד שיתגלה. שיר אשר לש פעם נוספת, בעדינות ובמוזיקליות נפלאה, את החומרים המוכרים - ציפור, אור, ילד, קיץ, נהר, זמן. תמונה קטנה שטומנת בחובה מלחמה. מצד אחד הילד, האור, הציפור, הקיץ וממול הנהר המאפיל, הזמנים החולפים. בתוך חוג האפלה הסוגר, בתוך תודעת החלוף המפעמת מצליח הדובר לחגוג חגיגת קיץ. לפני השפל הוא גואה, לפני הדממה הוא משורר מגרון הציפור הקיצית, לפני ניצחון הזמן הוא מרקיד את ילד האור, ילדו, לנגד עינינו, בפריעת השורות האחרונות.

דומה שהצלילים עצמם מתנגדים לחלופיות. האור חורז עם ציפור. לפני האפלה והשפל ישנם חופי החיים וציפור רוחפת. אור הקיץ והילדות פותחים וסוגרים ונדמים לרגע כמנצחים. זהו בבסיסו של דבר שיר אהבה לחיים, לילדות, לילד, לקיץ, לנופים לפני שהם חולפים. אפשר לכתוב עליו עמודים אבל הנה הוא לפנינו, קטן ומושלם מסוגו לזכר המשורר ולכבוד שירתו.

ציפור קיץ

יֶלֶד-אוֹר. צִפּוֹר קַיִץ

רוֹחֶפֶת בֵּין הָרִיסִים

חִיּוּךְ שֶׁל קוֹצִים עַל שְׂפַת נָהָר מַאֲפִיל

הַזְּמַנִּים חוֹלְפִים

הַנְּהָרוֹת, הַחוֹפִים, גֵּאוּת וָשֵׁפֶל

יֶלֶד

אוֹר

צִפּוֹר קַיִץ רוֹחֶפֶת.