שלום נגד טילים
בהפצצות, חיסולים וסבבי אלימות זה לא ממש עובד. וזה לא ממש משנה מי התחיל, מי המשיך ולמי יש יותר גדול. "שלום" הפך לכמעט מילה גסה, אבל אולי הגיע הזמן לניסיון נוסף
זה התחיל אי שם במלחמת המפרץ הראשונה. אז, כנער חיפאי מתבגר, חטפתי את הסקאדים העיראקיים. זה נמשך עם מלחמת לבנון השנייה, שוב בחיפה ושוב בכוננות ספיגה. בשני המקרים הללו דובר על תקופה נקודתית, בערך חודש ימים, שבסופה השקט הושב על כנו, למשך שנים ארוכות.
תושבי הדרום מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
בשנתיים האחרונות זה אחרת. כתושב הדרום מדובר על סאגה שונה לחלוטין. כאן כבר מדובר על סבבים של כמה ימים, כל כמה חודשים. למזלי, אני מתגורר בשפלה הדרומית, במושב סמוך לגדרה, אז כמות האזעקות והטילים אצלנו היא עוד "יחסית" סבירה וסבילה. למרות שאין באמת דבר כזה, אי אפשר באמת להתרגל לסירנות שקורעות את האוויר ולהדי הפיצוצים שמחרישים את האוזניים. אני לא מתיימר להיות זה שיביא את הפיתרון, באמת שקטונתי. מתברר שגם המנהיגים הגדולים שלנו לא ממש מסוגלים לכך. אני רק תוהה האם שיטת החיסולים הזאת, שההנהגה הישראלית דוגלת בה בשנים האחרונות, באמת מביאה את התוצאות?
עוד תושבים כותבים על ההסלמה בדרום בערוץ הדעות של ynet:
איזו הסלמה? יש אפטר פורים מטורף / רן בוקר
האדישות היא האויב שלנו / ניר טל
בפועל, אי אפשר להתכחש לעובדות. על כל בכיר שמחוסל ברצועת עזה, קמים חמישה אחרים, ולא בטוח שהם פחות גרועים. עובדה שנייה: החיסולים הללו לא תורמים להפסקת הירי על ישובי הדרום, וככל שעובר הזמן, הטווח של הטילים רק גדל. עד לפני שנים בודדות, אשדוד, באר שבע גדרה ויבנה היו מחוץ למשחק. היום כבר מתחילים לחשוש ברחובות, ראשון לציון וגם בתל אביב.
הסבב הזה בוודאי יסתיים בקרוב, אני ושאר תושבי השפלה והדרום נחזור לשגרת חיינו, עד לסבב הבא. השאלה מתי זה ייגמר באופן סופי, ואם בכלל למישהו יש את הדרך לגמור את זה בדרכי מלחמה. אולי צריך לקום לנו מנהיג אמיץ, שינסה לחזור לשולחן המשא ומתן, שינסה לפתור את הבעיות הללו בדרכים אחרות.
חשבנו על הכול: על חיסולים, על כיפת ברזל, רק לא על שלום. אולי הגיע הזמן לחשוב שוב בכיוון הזה. להזכירכם, המצב בדרום די סטטי כבר שנים ארוכות. זה נכון שיש תקופות מעט יותר רגועות, אך יש גם תקופות בעיתיות הרבה יותר. בפועל, שום מבצע שנעשה עד כה לא הצליח לעצור את ירי הרקטות לחלוטין, במקרה הטוב המבצעים הורידו לתקופה מסוימת את הכמות, לא יותר מכך.
כן, אני איש של שלום, אני אחד מאנשי השמאל הבודדים שנותרו בארץ. אתם יכולים לכנות אותי בכינויים האהובים עליכם: "יפה נפש", "נאיבי", "סמולני" ושאר ירקות, אבל אם רגע תעצרו ותחשבו, אולי תצליחו גם לרדת לסוף דעתי. האמינו לי, המדינה הזאת חשובה לי בדיוק כפי שהיא חשובה לכם. אני רוצה חיים שקטים ושלווים, אני רוצה חיים נורמליים, לי נמאס מהמלחמות והסיפורים שמוכרים לנו כאילו אין עם מי לדבר ואין פרטנר.
כמוני, יש גם אנשים בצד השני, גם להם נמאס מהמצב, ותתפלאו, גם לרבים בהנהגה שם המצב לא תורם דבר. על החרב אנחנו חיים מאז הוקמה המדינה ועוד הרבה קודם לכן. לחרב תמיד נוכל גם לחזור, הרי יש לנו את "הצבא הכי חזק במזרח התיכון". אבל אולי נעשה עוד עצירה, ניקח עוד צעד אחד אחורה מהמלחמה, וננסה לחתור להפסקת האלימות בדרכים אחרות לגמרי.
בהפצצות, חיסולים וסבבי אלימות זה לא ממש עובד. וזה לא ממש משנה מי התחיל, מי המשיך ולמי יש יותר גדול. אני יודע שבשנים האחרונות הפכה המילה "שלום" להיות מילה גסה בקרב הציבור הישראלי. אבל אולי הגיע הזמן לעשות ניסיון נוסף, אולי זה הרגע בו באומץ רב המנהיגים שלנו יצאו מהקופסה, יעשו משהו באופן שונה, וימנעו מאיתנו את הסבב הבא.
הכותב: טום דננברג, בן 37, גר במושב קדרון הסמוך לגדרה. עצמאי בתחום הכתיבה וניהול התוכן לרשת האינטרנט. בעל אתר הספורט השחקן ה-12 .
לפנייה לכתב/ת 
