צוחק עליכם מהמרפסת שלי באשקלון

"נמאס לי", צעקתי לעבר אשתי. מה בסך הכול רציתי, לחמם לי ארוחת ערב ולראות את המשחק של מכבי? "בוא כבר לממ"ד", החזירה לי בצעקה. אני רק מעלה את הווליום כדי שנוכל לשמוע אם היה גול. שתי דקות אחרי זה חזרנו ל"שגרה". בחדשות הראו שהממשלה והצבא מדברים על החוסן של תושבי הדרום, ואני שואל, איפה החוסן שלכם? קל לשבת במשרד בירושלים ולהגיד בתקשורת שאתה מחזק אותנו ושאתה יודע כמה קשה לנו. האדונים אלי ישי ואהוד ברק היקרים, בכל פעם שאתם מורידים את המים בשירותים, גם אתם חושבים לרגע אם פספסתם אזעקה? אני בטוח שלא, אז למה אתם חושבים שאכפת לנו שאתם מחזקים את ידינו?

תושבי הדרום מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

תושבי באר שבע נמלטים. תנו להמשיך בשגרה (צילום: הרצל יוסף)

להמשיך בשגרה זה המוטו שאני שומע מחבריי במרכז. אני מהרהר ביני לבין עצמי, מה, אתם צוחקים עליי? איך בדיוק השגרה שלכם נפגעה? מה, במקום תמונה של ביבי בראש אתרי החדשות, אתם רואים עכשיו תמונות של כיפת ברזל? מהדורת החדשות נפתחת בעדכון על המצב בדרום? אתם עושים צחוק לא רק מאתנו אלא גם מעצמכם. אני יודע שזה מתחיל להישמע כמו תקליט שרוט, אבל זאת דעתי לא רק על תושבי המרכז אלא גם באופן כללי. הפכנו למדינה מפולגת. בקיץ, העשירים הרגיזו אותנו. לפני חודש, הדתיים הטריפו אותנו. עכשיו, תושבי הדרום הבכיינים האלה משגעים אותנו. "מה הם רוצים? לא טוב להם, אז שיעברו משם".

עוד תושבים כותבים על ההסלמה בדרום בערוץ הדעות של ynet:

שלום נגד טילים / טום דננברג

האדישות היא האויב שלנו / ניר טל

העניין הוא שלאף אחד לא אכפת כבר. נמשיך להגיד שהמטרה היא להמשיך בשגרה, כדי שתוכלו לשבת בבתי קפה או לראות סרט ולא תרגישו רע עם עצמכם על כך ש-30 קילומטרים דרומה יש אנשים שמפחדים ללכת לקנות חלב במכולת כי אף אחד לא רוצה שתתפוס אותו אזעקה מחוץ לבית. זאת הרגשה נוראה לשכב על המדרכה ולהתפלל לאלוהים שהטיל לא יפגע בי. אמנם זה נמשך שתי דקות, אבל אני מבטיח לכם שזה מרגיש כמו נצח. 

שמעתי אתמול מישהו אומר שתושבי הדרום כבר לא מפחדים מהטילים, כי בזמן אזעקה הם יוצאים החוצה לצלם את הפגיעה של כיפת ברזל. בוּרות היא ברכה ברוב המקרים. במקרה של תושבי המרכז היא הפכה לאידיאולוגיה. זה מדהים אותי איך ברגע שיוצאים מאזור הדרום, מגיעים לעולם אחר, שם את אף אחד לא מעניין מה עבר עליך בלילה, או אם היו נפילות בשעה האחרונה.

אני לא מאשים את תושבי תל-אביב. הם פשוט מייצגים מבחינתי את מה שחשבתי על המדינה שלנו כבר הרבה זמן. בסופו של דבר כל אחד דואג לעצמו, וגם אני לא חף מפשע. כשתושבי ירושלים טוענים שהעיר שלהם מתחרדת - אני מגחך, וכשתושבי תל-אביב בוכים על כך שמחירי הדירות גבוהים והם לא יצליחו לקנות דירה גם בגיל 70 - אני משקיף לים וצוחק ממרפסת הבית באשקלון שקניתי בגיל 26.

בואו נפסיק עם הסולידריות הצבועה. שכל אחד יעסוק בדברים שנוגעים אליו. לי יש גראדים, לכם יש מחירי דירות מופקעים ולהם יש חרדים שלא מוכנים שנפעיל אוטובוסים בשבת. אם אנשים יילחמו על הדברים שבאמת מטרידים אותם וינסו לשנות את הדברים החשובים להם, אולי יהיה פה טוב יותר. כי כמו שהמצב נראה עכשיו, הסולידריות מתה.

מכבי ניצחה, לא הייתה אזעקה כבר שלוש שעות. אז אולי באמת התחיל השינוי?

חביב לוזון, בן 26, סטודנט במכללה האקדמית אפקה, גר באשקלון.