לפעמים אני חושב שככה מרגישה אהבה מתה
הצלחתי בכל מה שרציתי, ורק איתך, הדבר שבשבילו התעוררתי ועבדתי ונלחמתי, דווקא בו נכשלתי. ואכזבתי אותך, אבל את יודעת, בעיקר את עצמי אכזבתי, אכזבה שלא מרפה ותלויה לי כמו עורב על הכתף, צווחת שנורא ושעצוב כאן
ברגע זה, בעודי מקלידה את האות הבאה, מתווספת לארסנל החיים עוד סדנא למודעות עצמית, לנשימות מהאף והבטן, משרירי הטבעת. בשנייה זו ממש נערך עוד קורס לזמזום מנטרות, שמוכן להישבע כי בידיו התשובה האמיתית לתמציתו של האושר.
עוד בנושא:
עישנתי ושתיתי עד לא ידע בניסיון להשיג אושר
כשטיפול המיני מצליח - הדרך לאושר סלולה
הקלות הבלתי נסבלת של פרידה מודרנית
כל אדם לרבות בוגרי סמינרים מדופלמים, אותו שאלתי אודות האושר, ידע לדקלם לי בצורה כמעט אוטומטית מה הוא לא. בזה הם כולם מומחים וכלום, אפילו תשובה פשוטה אחת לא הצלחתי לדלות. מהו לעזאזל האושר הנשגב הזה אליו כולם נושאים עיניהם, מנהלים חיים בציפייה לגל גדול שיבוא ויסחף אותם עמוק אל תוך מציאות אחרת, טובה יותר, מציאות שתמלא אותם בטעם וסיבות.
ואתם, אתה נהנים מהחיים? טוב לכם? ונניח שהיה לכם הכל - אינטימיות מבורכת, תקשורת מעולה, אוטו נוצץ, נכסים מניבים, נניח שמעכשיו ועד עולם אתם לא צריכים לעבוד ולא רק אתם, גם הילדים של הילדים של הילדים שלכם מסודרים מכאן ועד לשם.
כן, בנקודה הזו, בה הכל מתופעל עד דק, מאורגן ומדויק בדיוק כמו שחלמתם, ואתם צופים על החיים ממגדל השן, מהנחלה, מליבה של רווחה אמיתית ובלתי מעורערת, האם אז תהיו מאושרים?
אני לא מבין באושר, רק בגעגוע
רון הגיע אלי בסיומו של עוד יום עבודה, איש נעים בסוף שנות הארבעים לחייו, לבוש בקפידה, מגולח ומעומלן. בכל תנועה שלו, מכל זווית אפשר היה לזהות שהוא מוצלח במיוחד, בדיוק כמו שציפו ממנו, בדיוק כמו שבעצמו האמין שצריך. הוא נשוי בעושר, אני לא יודעת כמה במספרים, אבל לא היה בי כל ספק שהאיש הזה, שיושב אצלי בסלון, חי חיי נוחות.
"ומה באשר לאושר?", שאלתי אותו. "אני לא מבין גדול באושר, רק בגעגוע. אולי, תראי, באופן כללי אני לא יכול להתלונן, אני אוהב את העבודה שלי, אוהב את הבית, את הילדה שלי, יש לי את כל מה שאני צריך ובכל זאת אני מרגיש ריק ולא מצליח להרפות. לא יודע לנוח, רץ אחרי הדבר הגדול הבא, ההבטחה הזו שמעבר לפינה, שרק מחכה לי שאשתמש בה, זו שרק עכשיו, בדיעבד אני מסוגל לראות כמה היא עלתה לי. פעם הייתי נפעם מכל דבר קטן, היום אני כבר לא זוכר איך זה מרגיש להרגיש".
תובנה מאוחרת
המכתב שכתבתי לרון היה מיועד לאשתו, דנה. 'תובנה מאוחרת' הוא קרא לו. "אני חייב להתעורר רגע לפני שיבוא הדבר הזה שיתפוס אותי לא מוכן, רגע לפני שיקרה משהו שיטלטל לי את העולם ויזכיר לי בכוח מה אני רוצה ומה חשוב לי באמת. אני אוהב לבוא מוכן, את מבינה". והנה, חלק קצר ממכתב ארוך שביקש לכתוב לה.
"דנה, זוכרת אותנו אז? שני ילדים מאוהבים עם חלומות של גדולים שיצאו לטרוף את העולם. רצינו להגשים את כל המשאלות, להיות מאושרים ואף אחד לא סיפר לנו שיש מחיר לחלומות שמתגשמים, לעבודה שלא נגמרת, לבית מרווח, להצלחה. אף אחד לא עצר להגיד לנו שהיא לא יודעת שובע, רק מכרסמת בחיים ובולעת רגעים שלא יחזרו אף פעם.
"ההצלחה שלנו טורפת אותנו, מצליפה ומשתלחת, משכיחה את כל הסיבות שבגללן יצאנו לדרך. אף אחד לא התעכב על אינטימיות שמתפוגגת, על היחד שכל כך אהבנו והיום ממוסגר בתמונה על הקיר, ראייה למה שפעם היה חלק מאיתנו ואיננו.
"אני רוצה לכתוב לך מילים של אמת וכבר בקושי זוכר מה היא, ולפעמים אני חושב שככה מרגישה אהבה מתה, שהפכנו שני שותפים במסע של החיים וזה מה שמדביק אותנו יחד. ובהכל אני הצלחתי, את יודעת, ורק איתך, הדבר הכי חשוב בעולם, בשבילו התעוררתי ועבדתי ונלחמתי, דווקא בו נכשלתי ואכזבתי אותך, אבל את יודעת, בעיקר את עצמי אני אכזבתי, אכזבה שלא מרפה ותלויה לי כמו עורב על הכתף, צווחת שנורא ושעצוב כאן.
"אני מסתובב עם תחושת תסכול וכעס כי נכשלתי, כי לא עמדתי בהבטחתי להפוך אותך לאישה מאושרת, ואני כמעט מתייאש וכל כך מפחד להשלים ולהבין שאושר הוא אולי עוד פנטזיה ילדותית, פיקציה מטופשת, שהאושר לעולם יישאר כל מה שאיננו, שאולי אנחנו חולים בחוסר שביעות-רצון כרוני.
הפכנו לכל מה שתיעבנו
"חיים שלמים את איתי וכל כך איננה. כל אחד בדרכו וכל אחד ביומו וכל אחד לעצמו, כבול לעבודה באזיקים של משי וחושב שהוא חופשי ומאושר. נרקומנים של זמן, של הספקים, מצוידים בכל הנוחיות, במשככי כאב ומרפדי אגו. באמת האמנתי שנהפוך ראויים יותר, מוצלחים ונחשבים ונחשקים יותר, ולא עצרתי לראות איך אנחנו הולכים ומתאדים, הופכים לכל מה שתיעבנו.
"אני רוצה לרדת מרכבת החיים הזו, אהובתי, ואי אפשר, את זה אף אחד לא אמר. ובכל רגע אני בכל מקום ואף פעם לא ברגע עצמו, ואני כבר לא יודע איפה את, מה את אוכלת, ממה את צוחקת ושכחתי איך את אוהבת ואת העיניים שמתכווצות לך כשאת מחייכת. את עוד מחייכת?
"ומהאייפון הזה שמחובר כמו אינפוזיה היישר לתנוך, אני מקבל ממך עדכונים, אותות חיים ורגש שבועטים לי ישר בבטן, צורחים כמה את רחוקה. פעם היינו זוג שאהב עד השמיים, שני אנשים שבראו בכוח המחשבה והרצון את כל מה שהיום ממית אותם. זה ה'הכל בסדר' הזה שמטריד אותי כל כך, זה בית עם תנור וחטיפים מול הטלוויזיה, בית של שיחות חולין ומה שלומך ואיך היה, זה בית ששומעים בו ולא מקשיבים, וכבר כמעט בכלל לא מדברים, אבל הוא נוח ונעים.
"ובתוך כל ההמולה והקצב, מתעורר בי קול רדום שמזכיר כמה אני אוהב וכמה בודד, ואיך הכל נזיל וזמני, וכלום לא שווה חיים של יחד כל כך בנפרד, לא הכסף, לא כבוד, לא. אני מתגעגע לפשטות הזו שלנו, אליך אשתי, ללילות של דממה וידיים, לבקרים של התכרבלות ומילים. אני מתגעגע לריח השיער שמסתבך במשקפיים, לגוף שמתפתל בהכנעה, לבית שחלמנו שיהיה לנו".
ואולי האושר הוא כל מה שאין לנו?
הדבר שהדהד בי ימים ארוכים לאחר סיום המכתב, נשמע כמו מקהלה יוונית מאחת הטרגדיות שמלמדים בתיכון: "רוצו-רוצו, תקנו משהו, תמכרו משהו, רוצו, תנהלו תתנהלו, בואו לכו, תהיו חדים וברורים, בטוחים וחרוצים, תהיו טובים, הכי טובים ותגיעו מוכנים ומדויקים, ואל תשכחו, תחיו את החיים, תנצלו את הזמן, תמלאו אוויר, תשנסו מותניים ותרוויחו כסף, הרבה כסף, ותגדלו ילדים, ילדים יפים, ילדים נוחים ותחסכו להם כסף, גם להם מחכים החיים".
לפעמים, בדיוק כמו שרון אמר, נדמה לי שאושר הוא בסך הכל כל מה שאין לנו, ושכולנו לקינו בחוסר שביעות רצון כרוני.
אחרי הכל, אושר הוא רק עוד רגש סובייקטיבי לגמרי, המלווה במיליוני קלישאות ודרכי מימוש, אליו בחרו לדחוס יותר מדי משמעויות מאורגנות ומתומחרות, שרק גורמות לנו לרטון ולהסתובב בלהט סביב הזנב של עצמנו, בשם איזו הבטחה מיותמת שאיש לא מסוגל לעמוד על טיבה, כזו שרק מקפידה לחדד את האין ומגבירה את הטירוף.
ריצה אחרי כסף, כבוד, הכרה, שקט מדומה, תחושת סיפוק שבין רגע מתחלפת ברצון חדש, כמיהה למילה טובה, להצלחה לאהבה. הייתכן שבאמת אושר ניתן להגדרה רק על דרך השלילה? והיי, תהיו מאושרים, רק תהיו כבר מאושרים!
לכל העדכונים, כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים
שחר הדר, בעלת 'טקסטורה - מילים של אהבה'
לפנייה לכתב/ת 
