מיומנה של תושבת עוטף עזה

סצינת פתיחה

אבא יצא לעבודה, הקטן על טרמפולינה רואה לולי. אימא הולכת לצחצח שיניים. מורחת משחה, מכניסה את המברשת לפה והופ "צבע אדום". אימא רצה לסלון, מרימה את הקטן והטרמפולינה (זה נחשב ספורט?), רצה לממ"ד, טורקת דלת, סוגרת חלון, מדליקה אור ומתחילה לרקוד. למה לרקוד? כדי שהקטן לא ייבהל. הוא מבסוט, גם האימא. אפילו שרוק מהול במשחת שיניים נוזל לה מהפה. הדמעות עומדות לה בעיניים, אבל היא מתגברת. אין ברירה.

שלום, אני אילת ואני נשואה לכתב חדשות 10, אלמוג בוקר. עיתונאי. כן, ההוא החמוד שמדווח לכם מקו האש עם חולצה מגוהצת ומרגיע אתכם בשלוותו. גם אותי הוא מרגיע, אבל יותר כשהוא לידי בבית. אני לא שונה מכל אשת שוטר, איש צבא או פראמדיק של מד"א, אבל לא באתי "לדבר" עליהן. באתי לספר עליי.

עוד תושבים מהדרום כתבו בערוץ הדעות של ynet:

45 שניות, עד הבום הבא / מירי פריאל גרין

צוחק עליכם מהמרפסת שלי באשקלון / חביב לוזון

אני אימא לילד קטן חמוד, אושר של ילד, עורכת דין שעובדת מהבית, כשאפשר, ועכשיו אי אפשר, ואני כרגע בעיקר אשתו של. באופן כללי, אני מאוד גאה, ויש על מה, אבל אני מפחדת. מפחדת להיות לבד. בעיקר בחושך. מפחדת שאין לי עם מי להתייעץ ועם מי לחלוק את השגרה. מפחדת מהעתיד, ומהווה. מפחדת. לא גיבורה ולא נעליים. שורדת. והאמת, מיציתי. לא כיף. לא תשמעו אותי מקטרת על המצב ומבקשת לפעול בנחישות ובתוקפנות. להיפך, קחו את הבית, קחו את האוטו, אפילו את האייפון. רק תנו שקט. אני אפילו מוכנה לגדל את הגבות ולא לחפוף שיער יומיים בשביל רגיעה, ותאמינו לי, זו הקרבה. גם ככה אני כבר לא משהו.

מה כבר ביקשתי? קצת שגרה של שקט. בורחים באשדוד (צילום: אליעד לוי)

נמאס, מיציתי

גם לא תשמעו אותי מצקצקת על "החברים במרכז" שלא מבינים מה אנחנו עוברים, אפילו שזה נורא אופנתי היום. אני דווקא מתה לחיות בבועה. נראה לי אחלה. בעיקר ביום שמש. במקום זה יש לי בלון צפלין של צה"ל מעל הבית, שזה מרגיש פחות אחלה. נכון, יש לי אצל מי לנפוש עד יעבור זעם, אבל לא רוצה. לקטן יש גן, תודה לאל ממוגן כהוגן, ואני מקבלת קצת זמן לעצמי. והוא אוהב את הפינה שלו, וגם אני. מספיקים לראות את אבא בלילה וקצת בבוקר, ולא רק בטלוויזיה. וחוץ מזה, הכי טוב בבית. או במצפה הימים, אבל רק עם אבא. 

וגם כבר עשינו את זה לפני חצי שנה. הקטן היה ממש קטן, כל היום על הציצי או בידיים, לא הכרנו כאן כמעט אף אחד ואבא היה צריך ללכת לעבודה. סבתא בחו"ל, סבא בא להביא אוכל ולעזור, אבל היה מפחיד, אז נסענו. לא היה כיף. לא שאם היינו נשארים היה כיף, אבל לפחות היינו רואים את אבא, ומתקלחים במקלחת שלנו, גם אם רק לזמן מטכ"לי, ולא נסחבים עם שקיות לכל מקום. מאוד דאגו לנו, בהרבה אהבה, אבל רצינו הביתה. הפעם למדנו לקח. והפעם גם יש גן, וגם חברים טובים שדאגו לנו להפוגה של כמה שעות. תודה לכם יקרים.

די. מספיק. נמאס. אמרתי כבר שמיציתי?! מה כבר ביקשתי? קצת שגרה של שקט ושלווה ולא עושים שום דבר? לא משהו מיוחד. תגיד ביבי, אתה באמת חושב שאם נמשיך, נקדם משהו? כי אני לא. הרי תהרוג כמה ויבואו עוד, ואז עוד כמה, ושוב יבואו עוד וחוזר חלילה. אז בוא נפסיק עכשיו, ולפחות תן לי להתארגן על דירה עד הפעם הבאה, מתישהו ב-2034, ואם אתה במקרה חושש שאם תפסיק אז תצא שמאלני ותפסיד בבחירות, אל חשש, אתה תנצח. על אפי ועל חמתי, אבל תנצח. טוב, אולי ראיתי יותר מדי פולישוק. בכל מקרה, שרה, שכנעי אותו שדי.

סצינת סיום

אבא הלך לעבודה, הקטן על הטרמפולינה רואה לולי. אימא סוף סוף הולכת לשירותים. מפשילה מכנסיים, מתיישבת, קצת משתחררת, והופ, "צבע אדום". אימא רצה לסלון, מרימה את הקטן והטרמפולינה (מה החלטנו, זה נחשב ספורט?), רצה לממ"ד, טורקת דלת, סוגרת חלון, מדליקה אור ומתחילה לרקוד. למה לרקוד? כדי שהילד לא ייבהל. הוא מבסוט, אז גם האימא. אפילו שהתחתונים שלה תקועים איפשהו בין הירך לברך והמכנסיים בקושי בקו האגן והיא גם לא הורידה את המים ובטח לא שטפה ידיים. הדמעות עומדות לה בעיניים, אבל היא מתגברת. אין ברירה. יש לי עוד שבעה קילו ספייר מההיריון. מקווה שהלחץ דיכא לי קצת את התיאבון בלי ששמתי לב.

בשמחות!

הכותבת בת 31, גרה באחד מיישובי עוטף עזה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il