45 שניות, עד הבום הבא
אני אוספת את ילדיי אל המרווח הפצפון שבין החדרים מול דלת הכניסה, האזור הפנימי בבית, מסוככת עליהם בגופי, מפסיקה לנשום ומתחילה לספור אחורה. עד הבום הבא
עוד תושבים מהדרום כתבו בערוץ הדעות של ynet:
צוחק עליכם מהמרפסת שלי באשקלון / חביב לוזון
שלום נגד טילים / טום דננברג
יש לי בית קטן וישן. הוא אחד הבתים הראשונים שנבנו ביישוב שלנו. היסטוריה אמיתית, איתנה וקשוחה, ממש כמו האנשים שבנו אותה. יש לו תקרה גבוהה ודלתות גבוהות, יש לו קירות כמו שעשו פעם. מה שאין בו זה ממ"ד. מתישהו בין מחאת נדל"ן א' לקמפיין נדל"ן ב' יימאס לרשויות הבלתי נגמרות לשלוח לנו אגרות לתשלום ונוכל לבנות סוף סוף את הבית שלנו. שם יהיה ממ"ד ממש גדול, תקני ובעיקר בטוח.
עד אז, בכל פעם שהנגינה העולה והיורדת מחרידה את שגרת יומנו, אני אוספת את ילדיי אל המרווח הפצפון שבין החדרים מול דלת הכניסה, האזור הפנימי בבית, מסוככת עליהם בגופי, מפסיקה לנשום ומתחילה לספור אחורה.
45... 44... 43... 42... 41... 40...
הילדים כבר מתורגלים, הם מתעוררים מאפס למאה בצליל הראשון. בסיבוב הקודם של עופרת יצוקה עוד הסברנו להם שזה משחק גיבוש כזה, היום הם כבר מבינים שהגיבוש שלנו אינו משחק. אז הם מצטופפים מתחת לשמיכה שאני פורשת עליהם. אם יהיו רסיסים, השמיכה אולי תספוג את חלקם. בניגוד אליי, נשימותיהם מואצות.
39... 38... 37... 36... 35... 34... 33...
עניין הפחד אצל ילדים קטנים אינו מפותח כמו אצל מבוגרים. הם לא מבינים עד כמה החיים יכולים להיות מפחידים באמת. הכביש מפחיד, המחלות מפחידות, האנשים הרעים מפחידים, הגראדים מפחידים. ואז הם גדלים ובמקום להרגיש חזקים ובטוחים, הם מתחילים להבין מכמה דברים עליהם לפחד.
זה ההבדל בין הנסיכה שני בת השש ליורש העצר עוז בן הארבע שכבר הרבה זמן טוען ש"מחר אני אהיה חייל וסופרמן". היא כבר גדלה. "כיפת ברזל שומרת עלינו?", היא שואלת בקול רועד ואני אומרת שכן. "כיפת ברזל וגם אימא ואבא לא יתנו שיקרה לך דבר". אני משתדלת להאמין בזה. חשוב להקרין אמינות לילדים.
32...31... 30... 29... 28... 27...
אנחנו לא מתורגלים כמו אלו שלא נושמים 10 או 15 שניות. הרקטות לא מגיעות אלינו כל הזמן, עבורנו, כל תקופת נפילות כזו היא לימוד מחודש של כללי החזית-עורף. וזה מטעה, כי השגרה הסופשבועית שלנו כוללת שמש נעימה, ציפורים מצייצות, ריח של כפר שלפעמים הוא בניחוח חציר ולפעמים בניחוח פרות, וחוויות של טיול שקורצות מכל פינה. אלא שהשלווה הזו מטעה. אנחנו לפעמים שוכחים שבכל רגע נתון האזעקה תבוא לבקר גם כאן.
26... 25... 24... 23... 22...
המועצה עשתה חסד עם האזעקה. יש לה ניגון רך ולא אגרסיבי. ברכות היא מתריעה על בואו של הפחד, עולה ויורדת בהרמוניה מושלמת ושלווה, מעירה אותי בליטוף "תתעוררי, יקירה, הייתי ממליצה לך להזדרז".
21... 20... 19... 18... 17... 16...
"הכול בסדר", אני מרגיעה אחר כך בטלפון את חמותי שתחיה, או את אימא שלי שמשום מה הכי מדאיג אותה זה שהתעוררתי מוקדם ובטח אני עייפה נורא. "תמיד יש חצי עם שדואג לחצי עם אחר", אני אומרת לחבר שחזר מחופשת הקיץ שלו ישר לסיוט מרחוב אלם הדרומי. "את לא מפחדת להגיע?", אני בודקת עם חברתי שבאה אליי לארוחת ערב עם אחותה. היא הגיעה לביקור המולדת השנתי שלה מארה"ב וקיבלה את גרסת הבמאי המרוכזת לעונה החמה הישראלית. טרור בתוספת פחמימות מחאת צדק חברתי, מתובלת בבעיות כלכלה. היא לא מפחדת. היא שם, אבל מחוברת לכאן חזק. מתברר שיחסים מרחוק אפשריים, זה עניין של החלטה כנראה.
10... 9... 8... 7... 6... 5... 4... 3... 2... 1...
אני אומרת למשפחה המתגבשת להמתין לשמיעת הנפילה. הרקטה לא מחויבת לחוק ה-45 שניות, לפעמים היא אוהבת לעשות את הכניסה שלה קצת אחרי, כדי לקבל תשומת לב מיוחדת.
1... 2... 3...
זה הזמן הכי מותח. הזמן מסיום האזעקה ועד הישמע הבום. כמה שניות והן הארוכות מכולן. "עוד רגע", אני אומרת לילדים ולעצמי, "תיכף נקום". הנסיכה מהנהנת. מחבקת אותי. הידיים שלה חמות ורכות. היא רגועה עכשיו, מנסה להראות שהיא בסדר, כדי שלא אדאג לה. היא בוגרת הילדה שלי, חכמה. דומה לאבא שלה. ואז זה מגיע. בום!!! הבית מתנער, הזגוגיות מגיבות קצת. ועוד פעם בום! הפעם, קצת יותר רחוק.
"It was close", אני אומרת לבעלי תומר באנגלית כדי שהילדים לא יבינו. כאילו שהם לא מבינים שהבית רועד. הוא מנפנף את השמיכה מאיתנו בזלזול. "איזה קלוז", הוא אומר לי. "תסמכי עליי, זה ממש רחוק". "קדימה לישון", הוא רוטן לעברנו ונרדם. יורש העצר מבין עניין ונרדם, לנסיכה לוקח עוד כמה דקות. אני מתעדכנת בחדשות. סמס מגיע מהמועצה. שתי רקטות נפלו בקרבת מקום, אין נפגעים. הכול בשליטה. מזל שלא סומכים בצמרת הביטחון על הערכות המצב של תומר העייף.
אני כבר לא נרדמת. ככה זה. מקללת את החארות שאין להם מה לעשות לפנות בוקר חוץ מלשלוח טילים עלינו, מתבדחת עם שכנים בצ'אטים, כולנו גיבורים של אחרי, או אולי גיבורים של אין-ברירה.
השמש מאירה עלינו, הציפורים מצייצות. זו פסטורליה של פרובינציה מנומנמת במיטבה. חצי שעה מתל-אביב. חלום של מקום. או לפחות כך היינו. מה נהיה עכשיו? אני לא יודעת, תלוי בפעם הבאה שנספור 45 שניות.
מירי פריאל גרין, בת 41, נשואה ואם לשניים, יועצת תקשורת ופעילה חברתית
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
