מדוע אני מפנה את ביתי במגרון?

אני שלומי הכהן, ירושלמי במקור, דוקטורנט להנדסת מכונות באוניברסיטת באר שבע. אני נשוי לחגית, מורָה, אב לחמישה ילדים, וקצין במילואים ביחידת חי"ר. עד כאן הכול נשמע טוב, לא? אה, שכחתי לציין שאני גר במגרון כבר עשר שנים. לא ממש האבטיפוס של תושב מגרון שקופץ לאנשים בראש כשהשם של היישוב עולה.

אני לא כובש מאחזים, לא גוזל ערבים ולא מכה חיילי צה"ל. כמוני, כל תושבי מגרון. כולם, ללא יוצא מן הכלל, עובדים, לומדים, משרתים במילואים. אנשים מן היישוב. כולנו באנו למגרון בגלל תחושת השליחות והאמונה שאנחנו מיישבים את ארץ ישראל, כפי שרוצה מדינת ישראל. השבוע חתמנו על הסכם עם המדינה, שבמסגרתו ניאלץ להתפנות מבתינו. 

עוד בערוץ הדעות של ynet:

גיוס חרדים - זה יכול לעבוד / מומי דהן

מיומנה של תושבת עוטף עזה / אילת אלון-בוקר

החתימה על הסכם הפשרה (צילום: גיל יוחנן)

למה באמת חתמתי על הסכם מגרון, הסכם שמפנה אותי מהבית שלי? לכאורה חתימה על הסכם כזה אינה הגיונית, אף אדם שפוי לא צריך לחתום על הריסת ביתו, בפרט כשיש לו כל הסיבות ההגיוניות לא לעשות את זה. אם נעבור בקצרה על ההיסטוריה הקצרה של היישוב נראה בדיוק למה לא הגיוני לדרוש ממני לפנות את הבית שלי.

היישוב הוקם לפני 13 שנים ביוזמה של כמה חבר'ה צעירים, כשבמועצה ובגופים המיישבים די התלהבו מהרעיון, תמכו בו והעניקו עזרה בתחילת הדרך. אחר כך באה המדינה, הבינה שחשוב ליישב את הגבעה הזו ושיש לה אינטרס גדול שמגרון תתקיים, העמידה תשתיות, מבנים וכבישים. למה היא עשתה את זה? כי היו פיגועים על הצירים והגבעה חולשת אסטרטגית על קטע כביש ארוך. באותם הימים התחילו לפעול במתווה "גושי ההתיישבות", כאילו שליהודים מותר לגור רק בתוך גוש. הגבעה שעליה הוקם היישוב מגרון מחברת כמה גושים לגוש אחד. למה? כי צריך לחצוץ מרמאללה רבתי לגלוש מזרחה.

קראו לנו לבוא 

המדינה קראה לנו, לא נבוא? כך הפכה גבעה שעליה ישבו כמה בחורים שזופים וחדורי תחושת שליחות, ליישוב פורח המונה 48 משפחות. אז למה לפנות אדמה פורחת, שעליה הוקם יישוב ציוני, שכל תושביו עובדים ומשרתים במילואים בתפקידים בכירים? כי איזה פקיד ירדני, בימי טרום מלחמת ששת הימים, חמד לצון ורשם קרקעות על שם אנשים כך סתם כדי לגבות יותר ארנונה? למה? כי באו ארגוני שמאל קיצוני והגישו תביעות לגבי הבעלות על הקרקע, שמעולם לא התבררו בבית המשפט. כי הפרקליטות אפילו לא חשדה שאין בסיס לתביעה והתנדבה לסייע בהרס היישוב. כי נבחרי הציבור בוחרים לא להעמיד את הפקידים במקומם. את בג"ץ לא מעניינות עובדות וההחלטות המתקבלות מושפעות רבות מהלך רוח ציבורי וממהלכים פוליטיים כאלו ואחרים.

לכאורה הפתרון למה שנקרא "בעיית מגרון" היה צריך להיות חזרה של המדינה לבג"ץ ואמירה בפה מלא: "טעינו!". המדינה הייתה צריכה להסדיר את היישוב במקומו, תוך פיצוי כל אדם שיוכיח בעלות על הקרקע, כל זאת לא בחסד, אלא על פי החוק הקיים כיום במדינת ישראל ועל פי שורה של חוות דעת משפטיות. למה בכל זאת חתמתי על ההסכם? התשובה פשוטה. היא נמצאת בשורש ובמהות האנשים שבנו את מגרון. עלינו לגבעה הזו כי עם ישראל וממשלת ישראל קראו לנו לבוא.

אנו מחוברים בכל נימי נפשנו לעם ישראל, באנו באהבה ובמסירות ומתוך ציונות אמיתית. ארגוני השמאל הקיצוני רצו לחבל בקשר הזה, לגרום למדינה להקיא ולהכות אותנו, תושבי מגרון הנאמנים לה והאוהבים אותה, כאילו היינו גוף זר. זו הייתה מטרתם היחידה. לא נעניק להם על מגש של כסף את ההישג הזה. את מאבקנו הצודק ניהלנו כל העת מתוך כבוד ואחריות לאומית, לא כבנים מרדנים ודחויים. נתנו כבוד להחלטת בג"ץ וכבוד למדינת ישראל, גם כשידענו שאנו עלולים לשלם על כך מחיר יקר. רבים הקניטו אותנו וטענו שלא כך מנהלים מאבק, שצריך להוריד את הכפפות, אבל לא נכנענו. לשמחתנו, בסופו של יום, המדינה לא עמדה מנגד. היא חיפשה פתרונות לבעיית מגרון. אולי יכלו להיות פתרונות טובים והוגנים יותר כלפינו, אך בסופו של דבר הגענו לפתרון שאיתו נוכל לחיות בשלום.

אנו, תושבי מגרון, נפנה את הבתים שלנו, כדי לקיים את פסיקת בג"ץ וכדי לחסוך למדינה ולעם ישראל את הביזיון שבהכאת והקאת בנים נאמנים. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il