"ניאבק בצללים": יותר טוב כלום מכמעט

"ניאבק בצללים" הוא מסוג הרומנים שעל פניו - נראה כמו רומן גדול באמת. כישרון הכתיבה של לידיה ז'ורז' הוא מעורר התפעמות ולעיתים אף מבריק, והוא מלא אבחנות פואטיות ויפיפיות; הדמות הראשית, אושוואלדו קאמפוש הפסיכואנליטיקאי, היא בהחלט דמות שמסוגלת לעבור תהליכים ספרותיים מרשימים הן רגשית והן אינטלקטואלית.

"ניאבק בצללים". רומן מרשים, אולי מרשים מדי (עטיפת הספר)

ברומן קיים יסוד חידתי-פסיכוטי-קונספירטיבי שפוער ממד סיפורי בתחילת העלילה, בדמות מטופלת בשם מארייה לונדון, וגם במוות של מטופל הטוען כי רודן פורטוגל לשעבר נהג להפיץ ביצים מורעלות, ומאז הן מסתובבות בתוך מחזור הביצים של המדינה, והוא עצמו אכל אחת לא מזמן.

העוגנים הללו בהחלט מעוררים אופטימיות כשפוצחים במסע של כמעט 400 עמודים, ובהכל נסוכה מין אווירה שאפשר לכנותה פוסט-סאראמאגואית: משהו באופן תיאור התודעה, באווירה הכללית ובאופן ההגשה, בדיאלוג עם המרכיבים הקטנים האנומליים של המציאות, ובקאמפוש עצמו שמזכיר קצת את ריקרדו ריש ואת הפקיד הקודר והבלתי נשכח מ"כל השמות" של סאראמאגו. אולי זה נובע מהעבודה שכקוראי עברית, לא נחשפנו ליותר מדי ספרות פורטוגלית, ובמובן הזה ההשוואה הזו אולי נשענת על כרעי תרנגולת, אבל בהחלט קשה להתעלם מהאווירה הזו. היא נותנת כוח ומסתורין, והיא מוסיפה עוד עוגן מעורר אופטימיות שלפנינו אכן ניצב רומן גדול באמת.

חרב פיפיות

אבל בכל זאת, משהו קורה בדרך, שגורם ל"ניאבק בצללים" לא להיות רומן גדול. מין איזו ציפייה למשמעות שתפוגג מעט את העושר והדחיסות ההתחלתית לכדי נתיב שאפשר יהיה לפסוע בו - להרוג את הרעש הלבן והנפלא. בשלב מסוים התיאורים והקומפולסיביות של הגיבור הופכים להיות מעט מייגעים, כך גם כישרון ההמצאה הפתולוגי של המטופלת מארייה לונדון והסיפור הבלתי נהיר שלה עם הספינות והביצים המורעלות. פתאום נקודת המבט האירונית של הסופרת כלפי קאמפוש -הופכת להיות חרב פיפיות. הדמות עצמה הופכת להיות תלושה מדי, נאחזת בצללים, חסרת מטרות מוגדרות, המוציאה גט כריתות למציאות, בעוד היא עצמה מטיפה לשארית מטופליה ובייחוד לגברת לונדון המעיקה, שאנו חייבים להישאר נאמנים למציאות.

אז אפשר לפרש זאת כאילו הדמות בוחרת שלא במודע ליפול באופן איטי לתוך תהום, שהיא חיה בסתירה מוחלטת, שהיא לא מחוברת לעצמה. אבל האירוניה והנימה המעט לעגנית גורמים לנו להרגיש שיש פה איזה ממד קומי, ממנו הסופרת בוחרת לתאר את השתלשלות העניינים המעט ביזארית. וכשהסופרת מתייחסת באירוניה וקומיות רכה כלפי הדמות הראשית שלה, אז גם אנו כקוראים, קצת מתקשים לקחת אותה ברצינות. אנו רואים בה דמות אמנם מרתקת ומשעשעת, אבל בעיקר נלעגת, שלא מסוגלת לומר לנו משהו ממשי על החיים שלנו, ואולי אף על המציאות שלה עצמה.

ואז הקריאה עוברת למישור אחר; אנחנו מבינים שאנחנו לא נקבל פה יצירה מטלטלת

מבחינה רגשית, או אינטלקטואלית, אלא נהיה מובלים על ידי דמות שנוכל קצת ללעוג לה, קצת להרגיש מלא ביטחון עצמי כלפיה, קצת לרחם עליה, אבל לרגע לא להיכבש על ידה בצורה גורפת. היא תמיד תהיה מרוחקת, נלעגת, מנוכרת. מחירה של האירוניה. כך גם כל מה שהיא עוברת (והיא עוברת דברים לא פשוטים כמו תהליך גירושים ביזארי ואלים) נכנס תחת פריזמה אחרת, והכל הוא בעצם בעירבון מוגבל, מעין מעשייה בעלת ניחוח אינטלקטואלי, לא מעבר לכך. כזו שכתובה היטב, בכישרון עז וביכולת כתיבה מסחררת, אבל לא באמת מותירה אחריה שום משקע.

הכל מאוד מרשים ב"ניאבק בצללים", אולי אפילו מרשים מדי, ואולי האבחנה הכי מדויקת, אם כי לא בהכרח הכי הוגנת, תהיה "ספר ללא נשמה". ספר בו הסופרת התאהבה מדי ביכולת הכתיבה שלה, והזניחה את יכולת הסיפר שלה, את הרצון לחרות איזו חריתה משמעותית אצל הקורא. בכל זאת, "נשמה" היא מושג ספרותי הפכפך, והוא לא צריך להיות קריטריון לברור יצירות ספרותיות, הרי "האדם ללא התכונות" של מוסיל הוא ספר שיש בו המון דברים, אבל נשמה היא לא אחת מהן, אבל הוא כן סמן ימני עבור יצירות שעיקר המטען שלהן הוא אינטלקטואלי. הוא מראה שגם רומנים כאלה אפשר לכתוב באופן פנומנלי, אבל גם בהן, כמו בכל תצורה, צריך ללכת עד הסוף. ז'ורז' לא הולכת עד הסוף, לא לכאן ולא לשם.

"ניאבק בצללים", מאת לידיה ז'ורז', מפורטוגזית: מרים טבעון, הוצאת הספריה החדשה. 378 עמ'.