עלייתו ונפילתו של המם העברי
בדיחות תינוק הבמבה, שהציפו את הרשת אמש ועייפו את הגולשים בקלישאות שהיו מצחיקות אך אתמול, מוכיחות שהמם האינטרנטי, שנולד אך אתמול, הגיע לסוף דרכו. קווים לדמותה של האופנה שבידרה אותנו בעשר דקות-האינטרנט האחרונות
תקציר הפרקים הקודמים: לאחר ששפיציק, אחיו התאום והמודרני של קישקשתא, נאלץ לוותר על תפקיד הקמע האולימפי בגלל סכסוך משפטי סביב נושא זכויות יוצרים, החליט הוועד האולימפי לבחור בתינוק של הבמבה. ההחלטה עוררה את הגולשים, שמיהרו ליצור מם סרקסטי במחאה נגד השימוש בסמל מסחרי כדי לייצג את המשלחת הלאומית. מם, למי שעוד לא יודע, הוא השם שניתן לבדיחות מתוחכמות יותר ופחות המשכפלות את עצמן בעשרות וריאציות. ואם אתם עדיין לא יודעים מה זה מם, זה מצער, משום שמם הבמבה הוכיח בוודאות שאופנת הרשת הזו מתה וחוסלה.
למם הבמבה הייתה דווקא התחלה מבטיחה: מעולם לא היה אירוע שבו הגולשים הגיבו במהירות ובחדווה כזו על אירועי היום; כמו כן, ייתכן שזה היה המם המצליח ביותר: בתוך פחות מ-24 שעות הודיעו בוועד האולימפי כי הם חוזרים בהם מהחלטתם להפוך את התינוק המרגיז לקמע הלאומי. ועם זאת, קצת קשה להתעלם מהעובדה שהמם הזה נולד מת. התמונות, המציגות את התינוק בעוד וריאציות אינסופיות על בדיחות שראינו בפייסבוק גם בשבוע שעבר, היו עייפות ומעייפות, וניכר שהמשתתפים במם עשו זאת לא מתוך חדוות יצירה, אלא מכוח האינרציה.
ההתחלה: התקופה היפה בחיי
אתר הדחקות האמריקני Cracked מציג את תהליך הגסיסה שעובר כל מם: זה מתחיל מבדיחה מקורית, שנונה וסאטירית, שמתפשטת ברשת בווריאציות שונות. בשלב השני מצטרפים לחגיגה המוני הגולשים, שמשכפלים אותה במידה הולכת ופוחתת של הומור. בשלב השלישי, והחמור ביותר, המם מאבד את אופיו ומת עם הגיעו לתקשורת. ד"ר לרר, קבע את שעת המוות בבקשה.
אפשר לומר שבשנה וחצי הקצרות של חייו, עבר המם העברי את אותו המסע בדיוק. תחילת הדרך בחיילת משוחררת ונטולת מודעות עצמית בשם עדן אברג'יל, שפירסמה בפייסבוק שלה תמונה תחת הכותרת "התקופה היפה בחיי". התמונה הציגה את אברג'יל מדגמנת מדי צה"ל לצד עציר פלסטיני כפות. התמונה זכתה לחשיפה בבלוג האיזוטרי "סחים, הם בכל מקום". "סחים" התיימר לקבוע - ולרגע אחד נדמה שהצליח לקבוע - מה מגניב ועדכני ומה סתם "סחי".
התמונה עברה מ"סחים" לפייסבוק ומשם ל-ynet והפכה את אברג'יל לסלב-רשת, בזכות גולשים בעלי מודעות פוליטית וחוש סטייל מפותח. אלו יצרו גרסאות שונות של התמונה המביכה. אברג'יל הפכה לדוגמנית של אסונות היסטוריים: על רקע מגדלי התאומים הבוערים, במעמד חורבן בית המקדש, וכן הלאה.
תקופת הדגירה: ממי ישראל פורחים ועולים
במאי 2011 נפוצה ברשת תמונה של בריסטול שנתלה בגן ילדים בחולון, במרכזו הופיעה השאלה העתיקה: "מי רוצה להרוג אותנו". מתוך השאלה נשלחו חצים עליהם הופיעו התשובות: פרעה, יוונים, המן, נאצים ערבים. ו"מה אנחנו צריכים", שאל הבריסטול ומיד ענה: מדינה.
הגולשים השאילו את התבנית ויצרו בדיחות חדשות:"מי רוצה להשתלט לנו על החיים? האח הגדול, חברות הסלולר ופרסומות. מה אנחנו צריכים? לחזור לגור במערות". הפרשנות האישית של כל גולש שהשתתף במם הפכה אותו לרב גוני יחסית, עם מגוון דעות ומגוון בדיחות, והוא מת בשיבה טובה.
הפריחה: החייל השבוי וראש הממשלה הנדחף
אם עדן אברג'יל עשתה לנו בית ספר בכל הקשור לממים ישראליים, "ביבי-גאמפ" היה מוסד להשכלה גבוהה. את התבערה הציתה תמונה של השבוי המשוחרר גלעד שליט. ברגע הדרמטי, שבו פגש את אביו, בחר צלם לשכת העיתונות הממשלתית לכוון את המצלמה שלו כך שתלכוד בעיקר את ראש הממשלה, שנראה מחוייך וזחוח ברקע. הגולש אורי שטיינגולד התרעם על חוסר הטעם והחליט להציב את ראש הממשלה המציץ במגוון אירועים היסטוריים, הראשון שבהם - זכייתה ההיסטורית של מכבי ת"א בגביע אירופה ב-1977 ("אנחנו על המפה!")
מם "ביבי ברקע", או "ביבי גאמפ", התפשט מהר וביעילות ברשתות החברתיות. הגולשים עזרו לראש הממשלה להציץ לאורכם ולרוחבם של ההיסטוריה, הקולנוע והספרות. גם נתניהו, כאברג'יל, גלש בזמן ומצא את עצמו מציץ על יום ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, למעמד הר סיני ולשחרור הכותל. יובל בינדר, מי שאחראי על לא מעט סרטונים ויראליים ברשת, הכין קליפ בו ביבי נראה פולש למשכנה של ריפונזל של דיסני. אך הוא כבר הבהיר שלא מדובר בביקורת על הסיטואציה המביכה – אלא "בסאטירה על ההייפ סביב אותה תמונה ידועה". כצפוי, הבדיחה המקורית נשכחה.
התקשורת, ואנחנו ביניהם, סיקרה את המם, אך מי שרצח אותו בדם קר היה נתניהו עצמו, שהעלה תמונה ובו הוא עצמו מציץ על עצמו נואם בעצרת האו"ם ואומר, בפראפרזה על הנאום עצמו, "דוגרי, הצחקתם אותי".
של מי המם הזה בכלל?
ואז הגיע התינוק של במבה. הפעם הגולשים כבר לא טרחו אפילו ליצור משהו חדש, אלא השתמשו במם של עדן אברג'יל וביבי כדי להראות לנו שהם כבר מכירים את השיטה, וגם הם יכולים להיות מגניבים. מם הבמבה פסח על שלבי הילדות החיוניים, ודילג היישר לשכפול הקולקטיבי.
בניגוד לממים רבים בחו"ל, המם הישראלי הוא כמעט תמיד פוליטי וכמעט תמיד פועל בתבנית קשיחה: ברגע שנוצר פורמט (ראש הממשלה בסיטואציות היסטוריות שונות), הגולשים כמעט ולא יחרגו ממנה. המם שנוצר סביב אמירתו של השר לשעבר בניזירי, שהכאב שחווה בזמן המאסר שלו היה גדול יותר משל גלעד שליט, הוא דוגמה טובה. אתר ממים ישראלי בשם 10gag היה היוצר המקורי הפעם, וזה בנה פס ייצור שבו כאבו של בניזרי התגלה כגדול יותר מאוסף של כאבים היסטורים מפורסמים. המשפט "הכאב שלי גדול יותר" הושמע פעם אחרי פעם אחרי פעם, משל היה משפט מחץ מ"ארץ נהדרת".
בשביל מה אנחנו צריכים את כל הממים האלו
לממים יש תפקיד בבידורו של אזרח הפייסבוק, אבל גם כשהם לא מצחיקים, יש להם גם משמעות פוליטית ואזרחית. כוחם של הממים לא נעוץ בטיבו של כל פאנץ', אלא באגרוף הביקורתי שהם יוצרים יחד. המשתתפים במם מרגישים שהם חלק מקהילה עם בדיחות משותפות, מטרות פוליטיות ועולם ערכים - והיא גם מאפשרת להם להרגיש כמו הילדים המגניבים מהמושב האחורי של האוטובוס: מגניבים ועדכניים.
הבדיחה המשוכפלת עוזרת למסר להתפשט; התוצאה היא מסה של תגובות, שמחייבות את התקשורת הממוסדת ואת מקבלי ההחלטות להגיב. גם הזעם - שהתחיל בפייסבוק - על מחיר הקוטג' התפשט בדרכים שמזכירות את מחזור חייו של המם; כשהגיע תורו של פסק זמן לעלות על המוקד, הרשת כבר הגיבה בבדיחות ובהלצות שלא היו מביישות את עדן אברג'יל או את בנימין נתניהו.
מה יהיה עתידו של המם? מם הבמבה מראה שהשטנץ שהצליח להצחיק אותנו במשך שנה וחצי התעייף והפסיק לבדר. אם המם העברי לא יצליח להציל את עצמו מעצמו - כלומר, למצוא דרכים חדשות לבדר ולשעשע אותנו - ייתכן שייאבד לאומת האינטרנט כלי רב עוצמה שמאפשר לה להביע את עצמה.
