כל אחד עם הלבנון שלו: הלם קרב בשירה
השירה הישראלית התמודדה עם חווית הקרב לאורך כל שנותיה. מתחושת אבל משותפת, למציאות הזויה של חייל יחיד, יונתן ברג יוצא למסע אלונקות פואטי בין רון דהן, אליעז כהן וחיים גורי
ספרו החדש של רון דהן, “נעורים" היוצא עתה לאור, חדשני מכמה בחינות, קודם כול, הוא יוצא באופן עצמאי, ללא תמיכה ובעלות של גוף ממסדי, ועושה את דרכו בערוצי המדיה והרשתות החברתיות, ניסוי שיכול להפוך על פניו את עולם ההוצאה לאור. הצעד של דהן נבע גם מיאוש - יאוש שמקורו בשמרנות והחמדנות של הוצאות רבות, הגובות כסף מן המשורר ואינם מעניקות דבר בתמורה, לא קידום ודחיפה, ובוודאי לא מערכת תהודה רצינית ועמוקה ושיחה על תוכן ומהות. תרבות הניצול של הכותב מוכרחה להיפסק.
ובתוכן ומהות מצוי החידוש השני והחשוב של הספר, ולכן בו עסקינן - תיאור מחודד וטעון של השינוי והקרע שחל בתודעה הישראלית כלפי השירות הצבאי, וההלם הנפשי בפגישה עם השכול והמחיר שמשלמים הלוחמים. הספר מציג כרוניקה של לוחם במילואים בימיי מלחמת לבנון השנייה, המתמודד עם מאורעות הקרב, ופורס בתוך כך את האודיסאה הישראלית שכוללת נדודים ברחבי העולם מתוך בהלת התרחקות והחיפוש אחר שקט, וחוסר היכולת להתנקות מן המקום הזה, כפי שאומרת דמותו של ניר, החבר, בספר: “שהדור הזה דפוק ושנשלם מחיר כבד, כולנו".
אבדן הנעורים
הספר מתחיל עם אבדן הנעורים, שם קוד לנורמלי ולבעל הפוטנציאל להתפתח, שתם עם מלחמת לבנון, “הנעורים האמתיים שלי החלו לאחר הצבא והסתיימו במלחמת לבנון השנייה". העימות העז אותו חווה האדם בין פתיחת החיים הבוגרים שלו, אזור רצוף חוויות מסעירות ותשוקות לבין המוות ותחושת הפחד והמחנק - המצויות בלב חווית המלחמה -משבשות לחלוטין את האפשרות לפתח חיים נורמטיביים: “ורצנו ובכינו והזענו וישבנו/ והתפללנו והיינו ולא שבנו/ ואספנו את הפצועים ושיקרנו למתים/ ולא חזרנו הביתה". עוצמת האירועים בשדה הקרב אינה מאפשרת, גם אם האדם שב בגופו, להתנהל בבית בשגרת החיים.
אבל הדבר החשוב במבט על אותו שיבוש, שהנו מנת חלקם של דורות מבני הארץ הזו, הנו החוויה הבסיסית של האני שמדברר דהן: "הייתי לבדי בעולם וזה לא היה מפחיד כפי שחשבתי שיהיה". החוויה העדכנית של הישראלי הנה הימלטות מרשת ה"אנחנו" - הדומים והדבוקים זה בזה מהיסטוריה ושותפות גורל, ואינם מאפשרים לחוויה האינדיבידואלית את מקומה המלא. המיצוי של חווית היחיד, ההתבגרות שלו בין האירועים הפנימיים, הנפשיים, לבין התפאורה החיצונית - שהיא לפעמים שדות שרופים ובהלת הפצועים, ולעתים נסיעות בין נופי תבל מרהיבים - הבקשה הזו, לחוות באופן מלא את האני, ולהכיר אותו על פניו השונות, כפי שאומר דהן: “מי שיורה ומי שהורג, ומי שזורק רימון בחדר... ובתוכי, בתוך תוכי הוא האויב". אותה תודעה כי האויב אינו רק האחר, אלא האני ונסיבות חייו - הן עומדות בחזית הספר.
השירה העברית התמודדה עם חווית הקרב לאורך כול שנות המדינה. חיים גורי, הכהן הגדול של ימי הפלמ''ח וקום המדינה כותב ולא בשירי הזמר שלו, “צליחת נהר בלילה/ קו נקרע/ לבוקר על החוף - מחיר הגיבורים וההוזים/ מדוע הלכו, מדוע לא ישבו בבית ליד חכמת המנוסים?" ("צליחת הנהר", מתוך "שושנת רוחות", שאר הציטוטים מספר זה גם כן). הקינה על הנופלים אצל גורי מסתיימת לרוב בסיומת רבים, והם כגוף אחד, הפלוגה, המחלקה - הם משוואת ההתייחסות בחוויה הצבאית ודרכם אחת, במסעות ובמוות ובלכלוך הנפשי הנותר.
האצבע המאשימה על מותם מופנת אל עבר הזמן ואירועי הדור, אך לא מול השולחים. סיבה אולי לעמדה זו אפשר למצוא אצל גורי, שמעמיד בחכמה את הנסיבות הגורמות לדור ותקופה להפוך למהירת נשימה, וזקוקה לדבר את ה"יחד": "ולא היה לי זמן/ לצמוח לאטי אילן/ של מחשבות לאט/ דומה למשהו מובן/ יותר/ פחות מקרי ומצורף / מצעקות/ מסעודות- עראי בעמידה". שירתו של גורי, בניגוד להתייחסות עליה, לעתים, בהחלט מדברת גם את היחיד, ובמסגרת כך את התחושה כי דחיפות האירועים לוקחת ממנו את השותפות בבניית ארבעת אמותיו.
הנה בהמשך הוא כותב "והמפקד היה מלא/ אנשים דיברו בגוף-ראשון-רבים/ ימיי יחדו...אשתי הרחוקה ערת-בדד/ אשתי המלוחה / וההרה ללדת.” אולם התנועה הפנימית אצל גורי, ואצל הדור אותו הוא מדברר הנה כי הזמנים לא נתנו "להיות מובן" כפי שהוא כותב, הוויתור על החקירה העצמית למען בניית החברה והמדינה היו אולי האפשרות היחידה. אבל גורי גם יודע כי במשוואה זו נותרת על כנה הקללה ההיסטורית, כפי שהוא עצמו כתב בשירו הידוע ביותר -”ירושה", על סיפור עקדת יצחק, אותו הוא מסיים ב "אבל את השעה ההיא הוריש לצאצאיו/ הם נולדים/ ומאכלת בלבם".
שתי אצבעות מצידון
אותה מאכלת מלווה את שירו של אליעז כהן, שנים רבות אחרי גורי, “אתי מלבנון", בוא חוזר שוב ושוב המשפט "כל אחד יש לו את הלבנון שלו", ומעמיד כבר בתחילת השיר את טביעת האש של האלימות והקרב באדם. השיר הנו פואמת זיכרון קדחתנית ומלאת כאב, המשורר פורס את שמות רעיו שלא שבו, ולכל אחד מהם, יואב, נדב, יוסי, דנוך, משה וערן - דרך נטישה משלו וסיפור עגום של מוות. המשורר מסיים את השיר, את המשא האישי של כול בוגר שרות עקוב בתיאור הצלקת הנפשית שנותרת חרוטה באדם: "וההולכים אינם מניחים/ אני הולך אותם/ בעל כורחי/ כל אחד יש לו את הלבנון שלו/ חיל יפה הרוג נשא על הכתפיים/ וכל נערותיו מלחשות באזן את שמותיו והוא עלי והוא /אתי מלבנון".
הנה, במרחק שנים, הסיפור של כל נופל הופך גם אישי וגם סיפורם הכולל, במקביל לכך, כל אחד מן השבים נושא את מטענו האישי, אך כולם מאוחדים בנושאם נטל נפשי ואלבום תמונות של אלו שלא שבו. תחושת השותפות העומדת בבסיס השיר הנה הזיכרון, העובדה כי ההתמודדות הנפשית אחת היא לכולם. הפנייה של כהן הנה אל עבר אמא: “איפה את, אמא/ עלי הלבנון וצעקי" או אל עבר האל - “אלוהים שומע, עבור”. כך האצבע שגורי מניח מול הזמן, דחיסות האירועים והצורך להתגייס אליהם, אצל כהן מונפת מול הכוח הרוחני, או בלשון פשוטה מול הגורל, שמניח לנערים למות.
מה נותר לדהן, ולדור שלנו? תנועה מבולבלת וסוערת, הזויה לעתים, בשפה כמו גם בתודעה ובתפיסת העולם. עדות לכך ניתן למצוא בקצב מסירת השיר, ורמת האיפוק מול האירועים. אם אצל גורי הלשון המתארת מדודה מאוד, מודעת ומעמידה את הרווח וההפסד זה מול זה, ובכך מדברת גם דרך האידאולוגיה וגם דרך האישה היולדת שנותרה בבית, מעמידה חזות שמכילה את הקושי וההלם, אך מיד מסדרת אותו בהסברי הזמן, אצל דהן ובספרו "נעורים" - המוות והבלבול מולו, הפחד וחוסר היכולת להכיל את הקוטביות שטמונים בין מסעות האינדיבידואל לבין כהגדרתו "הטירוף" ו"הדור הדפוק". אותן כותרות מוחלטות, חסרות הפשר של החיים כאן, חוסר היכולת להסכים לקור ולחום הקשה הזה, למתח העז, ולהיות אמיצים להישאר עם חווית ההלם עד סופה, בכל כוחה, כי דווקא התעקשות זו היא הפתח להתאוששות.
וכאן מתחדדת הנקודה החשובה בהתפתחות קול זה בשירה: היכולת להתמודד עם מאורעות קשים כל כך, קיצוניים כל כך, טמונה ביכולת לשחזר את אותם אירועים, לבוא עימם במגע קונקרטי, מוחשי, יום -יומי. רק כך אפשר לקבל את המוות, להיפרד מן הרעים, לקבל את עובדת היותך ניצול, ולבנות את החיים. ניתן לראות כיצד מחיים גורי דרך אליעז כהן ועד רון דהן, הופך הדיווח בשירה למפורט יותר, קונקרטי, קרוב ומתבוסס בתמונות הקרב, -ודרך כך אמיץ יותר בהתמודדות, וקרוב יותר אל ההתאוששות.
ומה אתם חושבים על שירת מלחמה? ספרו לנו בטוקבקים
לפנייה לכתב/ת 
