לחם, עבודה: אניבל חרקובסקי כותב על אבטלה

בעטיפה האחורית של הספר "העבודה" מאת הסופר הארגנטינאי אניבל חרקובסקי נכתב: "ישנם ספרים שמצליחים לייצג תקופה שלמה, לומר בעמודים ספורים מה שדור שלם רוצה לספר". לא ניתן היה לחשוב על ניסוח נכון יותר להצגת יצירתו המרגשת, החכמה והמסעירה של אחד הכותבים החשובים בארגנטינה.

הספר רואה אור בסדרת "אלדורדו" לספרות לטינית בהוצאת כרמל, ובעריכתו של אוריאל קון, והתרגום המעולה לעברית נעשה בידי פרידה פרס-דניאלי. אינני יודע עד כמה הסדרה מוכרת, אך "העבודה" - הספר העשירי שפורסם בה - הוא נקודת פתיחה טובה להעמקת ההיכרות עם הספרות הלטינית המודרנית שאינה זוכה בהכרח להתייחסות לה היא ראויה. הרומן זכה להצלחה רבה, נכלל בסמינריונים אקדמאיים ונבחר לספר הטוב ביותר בעשור הראשון של המאה ה-21.

"העבודה". עורר את תגובתם של אינטלקטואליות פמיניסטיות (עטיפת הספר)

חרקובסקי נולד בבואנוס איירס ב-1960, היה מורה בבית ספר תיכון וכיום מלמד בפקולטה לפילוסופיה וספרות של אוניברסיטת בואנוס איירס, ונחשב לאחד המומחים הגדולים בתולדות הספרות הארגנטינאית.  בשיחה עמו הוא מציין שהספרים הגדולים לימדו אותו שהספרות חייבת להיות ביקורתית. "אם הדבר משפיע או לא, על תודעת הצעירים, אין אפשרות לדעת," הוא מבהיר. "לאנשים רחוקים ביותר מן הספרות יש מודעות ביקורתית בלתי רגילה, ובו בזמן, קוראים כפייתיים רבים הם אנשים ללא אמות מידה עצמיות. אני סבור שבעניין הזה אין חוקים".

הביקורתיות היא אחד הפנים המעניינים ביותר ב"העבודה", אשר מחולק לשלושה שערים ומתאר את קורותיה של דיאנה, אשר בדומה לצעירות רבות, כיתתה את רגליה במשך זמן רב במאבק היומיומי של מציאת עבודה. אך המאבק אינו חדל ברגע בו היא מוצאת עבודה, שכן עליה לדאוג שתישאר בה, בעוד ארגנטינה נמצאת במשבר כלכלי גדול שנגרם בשל השיטה הניאו-ליברלית וביקשה להושיע את האזרחים באמצעות הכלכלה החופשית.

לחם, עבודה

"לא רציתי לספר סיפור רגשני, אבל גם לא תמים. תמיד היה לי ברור מאוד שזה לא יהיה רומן על מובסים מוחלטים. מכאן שדיאנה, מעבר לדברים רבים, ובמיוחד לבסוף, היא מישהי שמצליחה ליצור משהו כמו סוגה אמנותית חדשה - מעין סטריפטיז הנושא בתוכו האשמה - וזה מאפשר לה לחמוק מעבודות משפילות, שאיתן נאלצו להשלים אלפי נשים", מספר חרקובסקי על העלילה. "קוראות רבות שיבחו את הרומן, ואחד השבחים המרכזיים היה קשור לעמדות שהחזיקו בהן אינטלקטואליות פמיניסטיות".

רצית לכתוב דמות פמיניסטית?

"לא תכננתי את האפקט הזה, אבל אני שמח ביותר שהשגתי אותו. אני חושב שהוא מצדיק את כל הזמן והמאמץ שהקדשתי לכתיבה. אני חושב שהיא הרקע שמאחורי הסיפור של דיאנה; שני ההיבטים מאוחדים מאוד תמיד, כך שבאותו הזמן, אתה עוקב אחר סיפורה של אישה, ואחרי הרגע החברתי שנפל בחלקה לחיות".

"העבודה" הוא ספר מפתיע. הן בסגנון הכתיבה ומסירת העלילה. כיצד עבדת על כתיבתו?

"כתיבת הרומן דרשה ממני זמן ומאמץ רבים. זהו הרומן השלישי שלי, אבל התקשיתי בכתיבה שלו כאילו הייתי סופר מתחיל. הייתי אומר שהטריגר היה כעסי על המצב החברתי בזמן הממשלות של מֶנֶם, כאשר אבי פוטר מעבודתו שנתיים בלבד לפני מועד יציאתו לגמלאות. הוא לא הצליח להשתלב בעבודה אחרת, החל לסבול מבעיות בריאותיות ובסופו של דבר נפטר ב-1994. החלטתי אז לכתוב על האבטלה, אבל לשלב את הנושא עם ארוטיות, שמופיעה גם ברומנים האחרים שלי. 

"מצד שני, לא רציתי לכתוב רומן רגשני, שיעורר חמלה או רחמים, אלא שיביא להבנה עמוקה של חוסר האונים התעסוקתי הכללי. לא רק מחוסרי העבודה היו חסרי אונים, אלא גם אלה שאמנם עבדו - אבל נאלצו לסבול תנאים משפילים. משום כך, הערתך על הסגנון היא מאוד במקום. היה עליו להיות מוקפד מאוד, שיהיה בו יופי, על פי הבנתי, לפחות, אבל בו בזמן יפַתח בהקפדה את תוכן הספר".

אחד הדברים היפים ברומן הוא הגיוון והעירוב המוצגים בשלושת השערים שבו, והייצוג המרתק של המספר, שהופך לדמות של ממש בסיפור. בשער הראשון ישנה חזרה אובססיבית של המספר על כך שדיאנה היא זו שסיפרה לו את סיפורה, ונדמה כי ההמשך הדרמטי והטרגי של הספר מעצים את תחושת הוידוי שאלמנט זה מכונן. חרקובסקי מסביר כי למעשה, "החזרות האלו הן ביקורת אירונית על השימוש המגובש לחלוטין של המספר הכל-יודע".

בעוד סופרים רבים "בורחים" למרחבים וזמנים רחוקים. אתה בוחר להתמקד במרחב האורבני המודרני.

"ברומן הראשון שלי עיבדתי חלקים שהתרחשו בשנות ה-20 שקשורים להגירה, אבל במונחים כללים אני משתדל להימנע ממתן סימנים מאפיינים לתקופה, שבמקרים רבים הם אמצעי פשוט מדי לגרום לקורא להזדהות. אני חושב שב'העבודה' הצלחתי בכך, שבלי לנקוב באף שם של רחוב, הקוראים יידעו שמה שהם קוראים מתרחש בבואנוס איירס, אבל נמנעתי, עד כמה שיכולתי, מה'צבע המקומי' (Local Color). בדיוק בגלל זה, שמחה גדולה היא בשבילי שהרומן ייצא לאור כעת בישראל; הלוואי שיימצאו קוראים שבעבורם הרומן שלי יהווה חלק מזיכרונם בלי שכף רגלם דרכה בבואנוס איירס".

חרקובסקי מציין כי הוא אינו משתייך לזרם כלשהו, "אבל לא מתוך יהירות אלא מסיבה פשוטה: אני לא כותב כמו הסופרים שאני מעריץ, כלומר: בורחס, חואן חוסה סַאֶר, רוברטו ארלט. אך אם היה עלי לחשוב על

מסורת ספרותית, הייתי חושב על זאת שרואה את הספרות מעורבת ובמתח עם השאלות החברתיות". כך או כך, האמנות ככוח משחרר היא בעלת משמעות רבה עבור חרקובסקי, והדבר בא לידי ביטוי בספר הן בהקשר של המספר, שהוא גם סופר בעצמו.

"זה היה עניין מהותי בעבורי," הוא מבהיר, "מעבר לכך שמקור האמנות הזאת נחות. היא הופכת את הבורלסקָה למופע אמנותי. במקרה של המספר, הרעיון שלי היה לבדוק מה קורה עם סופר מינורי לחלוטין, אבל שהוקע בשל אי מוסריותו; כלומר, איך הוא מצליח להמשיך לכתוב, לשוב ולכתוב. מפגשו עם דמותה של דיאנה הוא שמאפשר לו להרגיש שוב סופר, גם אם מדובר בכתיבה נחותה, מבחינת הסוגות והאמנויות המקובלות".

נדמה כי יצירתך חריגה למדי בנוף הספרות הארגנטינאית המוכרת בישראל. מה דעתך על הספרות הארגנטינאית העכשווית?

"קרוב לוודאי העובדה שאני לא מרגיש חלק מקבוצה או תנועה העניקה לרומן ממד שונה מזה של מה שנכתב ממש באותו זמן. האמת היא שאני לא אוהב את 'החיים הספרותיים' ומשתדל להתרחק מהם ככל האפשר. יחסי אל הסוגות הפופולריות, הוא ביקורתי: אנחנו חיים בימים שבהם הרלטיביזם אִפשר שיצירות גרועות יהיו 'במידה מסוימת' יצירות גדולות. אני לא מסכים לכך בשום אופן. ה'פופולרי', במרבית המקרים, הוא עצלות מצד הסופר או זלזול גלוי בכושר ההבנה של הקורא. מקובל עלי שלשלושת הרומנים שלי יש דרישות פורמליות שעשויות להפריע לקוראים רבים, אבל אם אני עשיתי את חלקי גם הם צריכים לעשות את שלהם. חוץ מזה, העולם מלא ספרים. אפשר, אם כך, לבחור מה לקרוא, אבל גם מה לכתוב".