אל תגרשו אותם, יש רעב בדרום סודן
מדינת ישראל הוקמה על ידי פליטים על מנת לשמש בית בטוח ומוגן לעם שנרדף ושאיימו להשמידו. יש להתנגד להחלטה האכזרית לשלוח 400 ילדים אל אזור אסון, רעב ותופת
מוניקה, מבקשת מקלט בת 12 מדרום סודן ותלמידה בבית הספר ביאליק רוגוזין, יושבת בספריית גן לוינסקי שבדרום תל-אביב. היא מתכננת את הדברים שתישא בשבת הקרובה בהפגנה נגד הגירוש הצפוי שלה ושל כל בני הקהילה הדרום סודנית מישראל. "נולדתי בסודן, אבל אין לי שום זיכרון - אפילו של השביל שמוביל לבית שלי. בגיל שנה אימא שלי לקחה אותי וברחה למצרים".
מוניקה ממשיכה ומתארת כיצד כמה שנים מאוחר יותר ברחה לישראל דרך סיני, לאחר שעשרות פליטים סודנים נהרגו מאש שוטרים מצרים. היא מספרת כיצד ברחה ועברה בתים וגבולות, ואני נזכר במילות שירה המוכר של נעמי שמר: "בבית חלומותיי אשר בראש גבעה / תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער".
עוד בערוץ הדעות של ynet:
אגף התקציבים שולט במדינה. לא התבגרנו? / רובי נתנזון
מדוע אני מפנה את ביתי במגרון? / שלומי הכהן
כמו מוניקה, חיים בישראל יותר מ-400 ילדים מבקשי מקלט ממוצא דרום סודני, שלאחר שנים של מנוסה בין מדינות ומחנות פליטים, זוכים למקלט ולסביבה בטוחה. עבור ילדים אלה ומשפחותיהם, דברים שנראים לנו מובנים מאליהם כמו בית, בֵית ספר וכיתה, הם בגדר נס. בסך הכול חיים בישראל כ-700 מבקשי מקלט דרום סודנים, שהגיעו לכאן בעקבות מלחמת האזרחים שהתרחשה בארצם במשך עשרות שנים, ובה נהרגו יותר משני מיליון בני אדם. כארבעה מיליונים נוספים ברחו והפכו לפליטים.
בסוף חודש ינואר החליטה רשות ההגירה והאוכלוסין יחד עם משרד הפנים כי על כל מבקשי המקלט מדרום סודן לעזוב את ישראל עד סוף חודש מרס. זאת, בניגוד לעמדת המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם, שקבע כי לעת עתה כל חזרה לדרום סודן צריכה להיות וולונטרית בלבד. אף על פי שכל מבקשי המקלט מדרום סודן מעוניינים לשוב לארצם, הם חוששים מאוד לעשות זאת בימים אלה נוכח המצב המסוכן במדינה הצעירה.
אמנם דרום סודן זכתה לעצמאות לפני כחצי שנה, אך המצב במדינה הצעירה בעולם עדיין רחוק מלהיות בטוח. הפצצות מצד צפון סודן, תקיפות של מיליציות חמושות וקרבות בין שבטים הביאו לאלפי הרוגים ולמאות אלפי פליטים בחודשים האחרונים. היעדר התשתיות המוחלט בחבל הארץ המתאושש מעשרות שנות המלחמה בה הוחרב על-ידי כוחות הצפון באופן שיטתי, והוא מביא לאחוזי תמותת היולדות והילדים הגבוהים בעולם (אחד מכל שבעה ילדים מת עד גיל חמש).
סכנת חיים ממשית
יותר משלושה וחצי מיליונים מתושבי המדינה זקוקים לסיוע הומניטרי ולמרבית האוכלוסייה אין גישה למים בטוחים לשתייה או לסיוע רפואי בסיסי. אם לא די בכל אלו, דרום סודן היא כיום אחד ממוקדי הרעב החמורים בעולם. הצפי הוא שבשנה הקרובה יותר ממחצית מאוכלוסיית המדינה תסבול ממחסור במזון. סוכנות המזון של האו"ם אף הכריזה לאחרונה על מצב חירום במדינה בדרגה הגבוהה ביותר. לדירוג זהה זכתה האיטי בשנת 2010 לאחר רעידת האדמה שפקדה אותה.
לפני חודש השתחררתי מצה"ל. יותר משלוש שנים שירתתי עבור מדינה שמציגה את עצמה כמוסרית והומאנית, כזו שרואה בחיי האדם ערך עליון ואף מוכנה לשלם עבורם מחיר כבד. נראה שלעולם לא נוכל כולנו להסכים על המדיניות המתאימה שיש לנקוט כלפי מבקשי המקלט המתדפקים על דלתותיה. החלטת משרד הפנים ורשות ההגירה לשלוח 400 ילדים אל אזור אסון, אל רעב, תופת, מחנות סיוע הומניטרי וסכנת חיים ממשית, היא החלטה אכזרית שיש להתנגד לה בלי קשר לדעותינו הפוליטיות או להשקפותינו החברתיות.
מדינת ישראל הוקמה על ידי פליטים על מנת לשמש בית בטוח ומוגן לעם שנרדף ואיימו להשמידו. מדוע, אם כך, אנו מרשים לעצמנו לנהוג בזלזול כה מחפיר בחייהם של הפליטים שבינינו? מדוע אנו מרשים לעצמנו לעצום עיניים ולהפקירם? כיצד שכחנו כל כך מהר מה זה להיות פליט? כיצד שכחנו מה זה לחיות במנוסה תמידית, בחוסר ביטחון ובדאגה? לחיות במקום דובר שפה זרה, ומבלי לדעת היכן הבית, לאן אנחנו שייכים ולאן הולכים?
"על בית חלומותיי איני יודעת כלום / ככל חלומותיי אפל הוא וחתום", כתבה נעמי שמר. כשאני חושב על המילים הללו ועל כל הילדים המקסימים שהמדינה רוצה לגרש מביתם הבטוח הראשון והיחיד בעוד פחות מחודש, אני מקווה שכמה שיותר מאיתנו ישמיעו את קולם וייצאו להפגין במוצאי שבת הקרובה. אני מקווה שעוד נותרה בנו מעט חמלה ורגישות שאנו זקוקים לה כדי להתבונן לחברינו ושכנינו בעיניים ולהבטיח להם ולעצמנו שנעשה הכול כדי שחייהם לא יהיו להפקר.
יותם גדרון, מתנדב בספריית גן לוינסקי ופעיל בקהילה הדרום סודנית
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
