קלאודיה פיניירו: מבקרת המדינה הארגנטינאית

"אם עשויה להפיק הנאה מקריאת המכתבים שקיבלה בתה מהחבר שלה, להיווכח שהילדה היתה לאשה, שהיא נחשקת, שהיא עומדת לקיים את חובתה למין האנושי, להיוולד, לצמוח, להתרבות ולמות, שהשושלת שלה תמשיך אחריה. אלנה מביטה בצרור המכתבים ותוהה מאין צצה לה המילה הזאת, שושלת. כי מדובר במשהו אחר לגמרי, ריטה לא היתה נערה שמצאה את בחיר לבה...היה מכובד יותר אילו נשארה בתה מחוץ למשחק. אבל ריטה נכנסה למגרש והתחילה לשחק בגיל שבו אלנה כבר היתה אלמנה".

"אלנה יודעת". אם אחר בתה (עטיפת הספר)

אלנה, אשה מבוגרת וחולת פרקינסון, שנזקקת לתרופות כדי להזיז את ידיה ורגליה, איבדה את בתה היחידה ריטה. ריטה מתה, גופתה נמצאה בכנסייה, המשטרה קבעה שזו התאבדות, אבל אלנה יודעת שהיא נרצחה. חלשה ומעט מבולבלת היא יוצאת לבדה לחקור את התעלומה. כל כך הרבה כאב אנושי מגולם ברומן היפה והקשה לקריאה הזה, "אלנה יודעת", מאת הסופרת האגרנטינאית קלאודיה פיניירו (הספר ראה אור בהוצאת כתר בתרגום רינת שניידובר).

פיניירו יודעת לכתוב. כלומר, לשלוח יד אל הלב של הקוראים, לאחוז בו חזק, ולהשאיר אותם

אתה. בשני הספרים שלה שתורגמו לעברית: "האלמנות של ימי חמישי", ו"אלנה יודעת", יש תעלומת מוות בלתי פתורה, יש ניסיון פיענוח של המקרה, ויש תודעה תמימה או מתעתעת שמספרת את הסיפור. אבל לב לבם של הספרים הוא ביקורת חברתית נוקבת על היחס אל החלש.

"אלנה יודעת" מתאר את אלנה ואת בתה ריטה כשעוד היתה בחיים, את המריבות ביניהן - השתיים אהבו זו את זו אבל לא ידעו לבטא זאת אלא דרך מריבות - את האם האלמנה ואת בתה שחיה חיים מוחמצים ומתה טרם זמנה, ואת המסע של אלנה בעקבות חייה ומותה.

"הרומן הזה נולד מתוך תמונה שהיתה בראשי", מספרת פיניירו בראיון באמצעות הדואר האלקטרוני, "תמונה של אלנה יושבת על כיסא במטבח שלה, ומחכה שהתרופות יתחילו להשפיע ושהיא תוכל להתחיל ללכת. כל הרומנים שלי נפתחים בתמונה ראשונה שאני רואה בעיני רוחי, ואני מניחה לה לגדול ולהתפתח עד שנוצרות דמויות של ממש, והן מתחילות לנוע ולדבר".

למה בחרת את אלנה, בעלת תודעה כה מתעתעת, לספר סיפור מתח שכזה?

"בחרתי בדמות שהגוף שלה לא נשמע לה וכאילו לא שייך לה בכלל. אני מכירה את מחלת הפרקינסון היטב, משום שאמי חלתה בה. כך שאני מכירה דמויות מהסוג המתואר בספר".

מקריאה ברומן עולה תחושה של חוסר אמון במשטרה, בכנסייה, ברשויות, או בכל מקור סמכות אחר. הגיבורה יוצאת לבדה, כנגד כל הסיכויים, לפתור את תעלומת המוות ולעשות צדק עם בתה. האם אבדן האמון ברשויות מבטא את הלך הרוח בארגנטינה של הימים האלה?

"המשטרה הוא מוסד שרבים מתושבי ארגנטינה איבדו בו אמון", אומרת פיניירו. "יש שוטרים שמשתתפים בפשעים כמו גניבות או חטיפות. מובן שיש גם שוטרים טובים, אבל כל כך הרבה שנים של שחיתות במשטרה השפיעו לרעה על אמון הציבור. ותהיות לגבי אמינותה של הכנסייה - יש בעוד הרבה מדינות, לא רק אצלנו".

בקרוב אצלנו

קלאודיה פיניירו, שעתידה לבקר בישראל במאי הקרוב, בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים בירושלים, נולדה ב-1960 בפרבר של בואנוס איירס. היא תסריטאית, מחזאית, עיתונאית וסופרת, שזכתה בכמה וכמה פרסים יוקרתיים על יצירתה. הספר שהכניס אותה לתודעת הקוראים בעולם היה "האלמנות של ימי חמישי", שזכה להצלחה רבה בעולם, ואף עובד בארגנטינה לסרט ב-2009.

הרומן מתאר את תעלומת מותם של שלושה גברים, שגופותיהם נחות בקרקעית בריכה בווילה מפוארת בשכונת עשירים סגורה ומסוגרת בבואנוס איירס. שלושת הגברים, שהיו אנשים משפיעים ומכובדים באיזור, היו נפגשים בכל יום חמישי למשחק קלפים. נשותיהם כונו בהומור "האלמנות של ימי חמישי" – מעין עקרות בית נואשות, מעושרות, שבסופו של דבר באמת הפכו אלמנות. את העלילה מגוללת וירחיניה, סוכנת הנדל"ן השכונתית, אשתו של הגבר הרביעי שנכח באותו ערב וניצל. הספר הוא שילוב של מותחן ומחקר חברתי, טעון בביקורת על המרדף חסר החמלה אחר שלושת הכ"פים: כסף כוח כבוד.

"הרבה מהתופעות שתיארתי ברומן הזה אופייניות לא רק לחברה שלנו, אלא לעוד

מדינות רבות בעולם, כולל באירופה", אומרת פיניירו. "וכשיש משבר כלכלי, הדברים צפים על פני השטח בכל המקומות".

פיניירו כתבה לא מעט תסריטים לטלוויזיה. היא מוצאת את המיומנות של כתיבת תסריטים מאוד עוזרת לכתיבת רומנים - אבל לא להיפך. "חשד, מבנה עלילתי, פתלתלות של דמויות - אלה דברים שאת לומדת כשאת כותבת תסריטים, אף אחד לא מלמד אותך את זה בלימודי הספרות". הספרות הארגנטינאית העכשווית, אומרת פיניירו, היא ספרות עשירה מאוד, רחבה מאוד, "יש הרבה סופרים צעירים שכותבים מאוד יפה", היא מוסיפה. "יש הרבה בתי הוצאה לאור עצמאיים שבוטחים בסופרים האלה, ומניחים לקוראים לגלות את הקולות החדשים בספרות".

בישראל כבר מצפים לביקורך. יש לך תוכניות מוגדרות?

"זה יהיה הביקור הראשון שלי בישראל, ואני מאוד שמחה להכיר את ישראל ולהיות בירושלים. אני אבקר כאן עם חבר שיש לו קרובים בתל אביב, כך שכשהפסטיבל יסתיים נוכל לבקר בתל אביב ובעוד ערים - אני ממש מצפה לזה".