בוץ, בייבי, בוץ

כף רגל על הגז זה משחק של משוך בחבל בין השרירים הקדמיים של השוק לשרירים האחוריים. אלה שמלפנים מרימים את כף הרגל, אלה שמאחור מתכווצים ומושכים אותה למטה דרך גיד אכילס. העקב מונח על רצפת הרכב, והקרסול משמש ציר לנדנדה הזאת. כשאתה מנגן על הגז, כף הרגל נחה על המתח בין שתי קבוצות השרירים. רגש על המצערת נוצר לא רק ממידת הכיווצים, אלא גם באמצעות קצב השחרור של כל קבוצת שרירים: כשהאחורית מושכת את כף הרגל למטה לכיוון הפול גז, השרירים הקדמיים מווסתים את קצב הלחיצה באמצעות קצב ההרפיה שלהם. 

פגז מזדמן וחורני של פול גז פירושו כיווץ מהיר של שריר השוק האחורי, התלת-ראשי, ושחרור סימולטני של השרירים המרסנים מלפנים. כשמגיע סוף טווח התנועה הזאת, כמו פוינט בבלט, נכנסת לתמונה הברך ובועטת עוד קדימה. ואז שומעים את ה"קלאנק" הזה של מתכת במתכת; הדוושה הגיעה עד הפח. בשיא הפעולה הזאת, הברך וכל פלג הגוף התחתון לוחצים את הבהונות כנגד המשיכה של גיד אכילס. כשהאקט הזה מתרחש מהר וחזק בערך 30 פעם בדקה במשך חצי יום, עלולה להתפתח שם דלקת. דלקת גיד הגז.

חשבון עובר ועובר ועובר

מה שיש לנו בשבילכם זה שלושה מדליקי דלקות. הם כאלה כי עוברות גג שתי דקות נהיגה לפני שדוושת הגז שלהם עושה קלאנק, ואז קלאנק קלאנק, ואז קלאנקלאנקלאאאאאנק. מכה ראשונה להוציא את הזנב, השתיים אחר-כך לסדר אותו במקום, והשאר מתופפות כדי לשמר את הרדיוס. אורגזמה. UTV קוראים לכלים האלה. Utility Terrain Vehicles. השורשים שלהם נמצאים עמוק בשדות - אבותיהם הם בכלל כלי עבודה - אבל מתישהו בחמש השנים האחרונות קלט מישהו שעבודה זה לא הכל.

הימאהה Rhino 700, ה-HiSun 800R והפולאריס RZR800S "רייזר", הם שלושה נציגים נאמנים לתפיסה החדשה שאתה עובד בשביל לחיות ולא חי בשביל לעבוד. זה הופך אותם לשותפים מתבקשים לאירוע החד-שנתי הזה שבו חברי המערכת מעיזים לצאת לטבע. ולא נצטנע כאן: עם קצת יזמות ועם קצת הפקה יכולנו להניח את עכוזנו בכל סוג אחר של כלי רכב לקראת היציאה הזאת מהשקובית בקומה השישית, כולל מכונות של חצי מיליון לחתיכה. אבל הלכנו על UTV בחמישית מהמחיר. הם פשוט כיפיים פי חמישה.

אם לא הזדמן לכם העונג של ישיבה מאחורי ההגה של אחד כזה, דעו שמעט מאוד כלי רכב מחמיאים לנהיגה שלך כמו UTV. כלומר, חוץ מלנהיגה של - יודעים מה, לא משנה עכשיו. הסיבה הראשונה לתחושת הביטחון ביכולות שלך היא מהירות לא מאיימת של בין 70 ל-90 קמ"ש, או ככה לפחות סיפרו לנו אלה שהורידו את ההגבלות מהכלים שלהם. השנייה היא תפעול פשוט להחריד: גז, ברקס, הגה. והשלישית היא שיש להם יותר סנטימטרים לגובה מאשר לרוחב.

קצת מוזר להחמיא לכלי על היותו צר באופן מחשיד ביחס לגובה שלו, אבל צריך להבין שבערך חמישית מערך הגובה הוא מהלך מתלה. היחס הזה, יחד עם בולמים רכים ועם צמיגי טרקטורון גבוהים, הופכים את ה־UTV למכונת העברות משקל. אם אתה נהג כמו לא משנה עכשיו מי, אז זאת תכונה מבשרת רעות. אבל אם יש לך טיפה טאץ', אתה מקבל מכונה שמגשימה את כל פנטזיות הראלי שלך.

רגע, כמה מילים על הפולריס RZR800 (הלל פוסק)

בהתחלה זה רק חיוך גדול, כי אתה לא יכול הרבה יותר מזה. נורא מוקדם, לפני הקפה של הבוקר, וחוץ מזה יש אנשים מסביב ולא נעים לצרוח. אחר כך, כשאתה משתחל לתוך הקבינה של החרגול המוטורי, אל החיוך מצטרף מלמול של התרגשות. אתם יודעים, כמו הקשקוש הלא-לגמרי-קשור שאיכשהו נפלט כשעולים בפעם הראשונה על רכבת הרים. 25 שניות אחרי שנתת גז בפעם הראשונה זה כבר שאגה ארוכה שגוועת רק כשאתה חוטף אבן גדולה בראש, כי כמו בבון חסר מוח נהגת הרבה יותר מדי קרוב לכלי שלפניך. אחרי ההלם חוזרים לצרוח מתענוג.

ה-RZR של פולאריס הוא מסוג הכלים שגורמים לך להבין עד כמה יכול מנוע, ולא משנה כמה קטן, לגרום לך תענוג. אתם מבינים, הוא לא ממש חזק הפולאריס. עם נתון כ"ס צנוע כמו שלו, הוא אפילו די מאכזב על הנייר. מצד שני, אחרי 10 דקות בתוכו אתה מגלה את מה שיודע כל נהג מרוצי ראלי: אם צריך להשקיע באלמנט אחד של מכונית מרוץ על שטח שאינו כביש, ותר על המנוע ועל הבלמים ועל ההגה ועל הגיר. קח את כל הכסף, רוב הכסף, ושפוך על מתלים.

זה הסוד הגדול של הכלי הזה, שאשכרה מסוגל לגרום לך להאמין שאתה נהג ראלי מעולה. שמשכנע אותך לשים את האוטו על הצד בשביל בוצי, להחזיק אותו בין סלעים וענפים על-פי תהום רק כדי לתת מכת גז-עד-הסוף קצת לפני שיא הפנייה, ולעוף עם האף ישר על הקפיצה הבאה עם דחף מלא. הפולאריס גורם לך להאמין שאתה מסוגל לעשות את זה, כי אתה מגלה פעם אחר פעם כמה זה קל עם הכלי המוטרף הזה.

פולריס RZR800S, מנוע בנפח 760 סמ"ק, 55 כ"ס, 109 אלף שקל. להשיג ב-ד.ל.ב מוטורספורט

בכלים האלה, הבלמים מורידים את האף על ההיגוי, והופכים את הצמיגים האחוריים לקלים עד כדי כך שהם פוסעים הצידה ומחדדים לך את הרדיוס. את ההחלקה הזאת תוך כדי בלימה אפשר לתפוס עם הגז ולהמשיך על הצד ליציאה. תנועת הגה זריזה משעינה את הכלי על צד אחד ומשחררת את המתלים והצמיגים בצד הנגדי לבלוע הכל, גם אם זה סלע בגודל דלעת שחציו קבור על גבול השביל.

ככה יוצא ששליטה עם הגז-בלמים-הגה על העברות המשקל, מאפשרת לכלים האלה לרחף במהירות דמיונית על צירים שהיו מפרקים לחתיכות כל מכונה שהיא לא טרופי-טראק במשקל ארבע טונות. וזה בלי לומר מילה אחת על יכולת העבירות שלהם, שאפשר לתאר אותה רק כקריקטורה מופרכת של המציאות.

אין בעולם אהבה כמו אהבה של אהבל

הטיול על הפושטקים עם ההנעה הכפולה יצא מאזור מצפה מודיעין לכיוון השטחים הפתוחים באזור מחלף ענבה בואכה פארק קנדה. שני אנשים בכלי, אחד ליד השני. באופן לא אופייני בעליל הקפידו כל הנוכחים על חבישת קסדות, למרות שהן לא מחויבות בחוק. אבל ברגע שהתרחקנו מעדרי הפדלנים על אופניהם לכיוון שטחי הבור הנטושים, הקסדות התבררו כמחויבות המציאות.

לא ייאמן איך הצמיגים האחוריים של הכלי שלפניך יכולים להפוך חצצים ואבנים לקליעים ולפגזים. אתה חוטף אותם בריסוס סילוני לתוך הראש, אבל לא מרפה רגע מהגז כדי להתרחק לאחור - הוכחה ניצחת למידת האטרף שהכלים האלה יכולים להכניס אותך אליה. פעם אחר פעם מצטמצם ונעלם כל הטבע המדהים הזה שאתה יושב חשוף בתוכו, וכל שנותר הוא השביל המתפתל. ראיית צינור. רגעים של טמטמת מערכות.

ועכשיו כמה מילים על ההיי-סון 800R (ליאור נעמן)

לפני יותר מ-20 שנה היה לי אופנוע די נדיר במונחים מקומיים: פנטיק אנדורו 125 קומפטישן. זה היה כלי שטח חרגולי, עצבני ולא צפוי, שהיה בלתי אפשרי לחלוטין לכוון אותו. כנראה שמשהו בתמהיל החמצן המקומי לא בא טוב לנחיריים הרחבים של הקרבורטור שלו, ולהוציא מקרים נדירים באמת, הוא נחנק על בסיס קבוע בסל"ד גבוה. ולמרות זאת היה קסם גדול בפנטיק ההוא.

כשהצליח לו הקטע של להחזיק סל"ד, הוא היה עולה לזמזום גבוה ועצבני ונותן מכת כוח שבאותה תקופה נראתה לי רצחנית. אלא שבפעם הראשונה שרכבתי איתו ראש בראש מול סוזוקי X250 נזכרתי שמהירות, מה לעשות, היא עניין יחסי: הסוזוקי נעלם בצורה כל-כך שקטה ורגועה שנעלבתי בשם האיטלקי הדו-שימושי.

ה-HiSun הסיני הזכיר לי מאוד את האיטלקי ההוא, בעיקר כי הוא לא באמת טוב בכלום. ההגה שלו כבד ולא מדויק, המתלים קצרים ומיושנים וגורמים לחבטות מבהילות, החגורה מתהדקת וכולאת אותך במושב בלי שהתכוונת לכך, ואז קשה להגיע לבלמים ולגז ולהגה - שגם ככה, כבר אמרנו, הוא כבד ולא מדויק. אבל ב-800R יש שני דברים מגניבים מאוד: הלוק שלו והסאונד שלו. מאיך שהוא נראה אתם יכולים להתרשם לבד, אבל את הקול שהוא משמיע - מין נחירה גרונית חזרזירית - בא לך להוציא ממנו עוד ועוד.

אחרי כל זה, לא ממש מפתיע שמכל החבורה המזדקנת שמסביבי, אני היחיד שבאמת התחברתי להיי-סון. אין שום ספק שהרייזר טוב ממנו בכל פרמטר, ואין שום ספק שהריינו טוב ממנו ככלי עבודה. ובכל זאת, התחברתי לפועל הסיני הזה. אפילו מאוד. אולי בגלל שבדיוק כמוני, וכמו הפנטיק ההוא של פעם, גם הוא מתעצבן לפעמים בדיוק כשאתה לא מוכן לזה.

היי-סון 800R, מנוןע 800 סמ"ק, 55 כ"ס. 65 אלף שקל, להשיג בעופר-אבניר

נמשיך

רוח השטות הזאת מתחברת מעולה עם המראה המצועצע של הכלים האלה. גמדיים וגוציים, עם גלגלי בלון וצבעים בוהקים. זה שיש להם שעון אחד בלוח המחוונים, ורשת או פלסטיק בתור דלתות, מוסיף לתחושת ה"זה לא אוטו אמיתי". רק על רצף מדרגות סלע שכל אחת מהן נלחמת בכבוד על התואר קיר אתה קולט שהם ממש לא משחקים: כולם יושבים על מתלים נפרדים, עם נעילות דיפרנציאלים חשמליות, והם נתלים על שיפועים כאילו היו קופים בג'ימבורי. ממשיכים לטפס בציפורניים גם ברגעים ובזוויות שכל עצב בגוף שלך משדר לך שכדאי לנטוש את הספינה, ומהר. אבל בסוף, בכל מה שקשור לעבירות טכנית, אתה לומד לבטוח בהם כמו בחבורת ליצנים בצוות של יחידה מובחרת.

לטיול הזה יצאנו שמונה - ליאור, פוסק, גלבוע, שאשו, פנגס, היי-סון, ריינו, רייזר ולא משנה עכשיו מי - בדיוק באותו ראש. כולם בגז, בחצץ, בטיפוסים, בהחלקות ובקפיצות ראש לשלוליות של בוץ דליל בעומק חצי מטר שמרימות שמיכה של מים חומים וקפואים. מסוג הימים האלה שבסופם אתה מבין שאין. פשוט אין חיוך דבילי אמיתי יותר מחיוך של פרצוף מכוסה בבוץ

ורגע, לגלבוע יש מה לכתוב על הימאהה 700 Rhino (רם גלבוע)

בחר הר. כל הר שבא לך. עלה על הריינו. תן גז. אל תחשוב. חבל, למה. תספור דקה. יופי, אתה על הפסגה. תסתכל אחורה ולמטה: הנקודות האלה הם אנשים. הקופסאות הקטנות הן ג'יפים. האנשים עומדים מחוץ לג'יפים. אתה לא שומע אותם, אבל הם צועקים הוראות לנהגים שעדיין בתוך הכלים. עשרה סנטימטרים ימינה, עצור שלא תדפוק את הפגוש, חכה שנייה, אני מתכופף לראות אם זה מגרד לך את הדיפרנציאל, נראה לי אתה עובר את זה, תיזהר מהסלע. היה שם סלע? אתה לא ראית אותו. יש לך ריינו. סלעים לא קיימים בעולם שלך. גם לא שיפועים. אתה חי בעולם מישורי.

הוא לא מושלם. הריינו יטפס על כל דבר מהר, אבל אם תנסה לפנות מהר, בעיה שלך מה שיקרה אחר כך. הרוחב של הכלי הזה הוא בקושי 145 סנטימטר, שזה עשרה פחות מהדייהטסו טריוס הראשון - אם אתם זוכרים את הג'יפ צעצוע ההוא - ואם אנחנו מחשיבים את כלוב ההתהפכות, אז הוא גם גבוה מהטריוס ב-20 סנטימטר. נכון, סביר להניח שמרכז הכובד של הריינו נמוך משל הטריוס, אבל אם תבחר לבדוק את זה, סביר גם להניח שתזדקק לכל סנטימטר מכלוב ההתהפכות. שתבינו, הריינו מדלג ממכשול למכשול במהירות מטמטמת, אבל בלימת מנוע יעילה תוריד אותך בחזרה למטה בחתיכה אחת. מצד שני, המהירות שצריך לרדת אליה בשביל לפנות היא מטומטמת. אתה לא רוצה לתפוס קוליס בסוף פנייה על הדבר הזה.

המיול של קוואסאקי הוא הסבא של מה שנקרא במקור Utility Terrain Vehicle, ולאחרונה Side-By-Side. הריינו של ימאהה הוא האבא של טרקטרוני העבודה שלא באמת עובדים איתם כי כל-כך כיף לנהוג בהם, מה שנקרא במקור Holy Shit, ולאחרונה Holy Fucking Shit. הוא חייב את קיומו למיול, ושני הכלים האחרים שמוצגים כאן חייבים את קיומם לו. להבדיל מהם, הוא עדיין שומר על חזות מסוימת של עבודה: יש כאן וו גרירה וארגז. וזהו בעצם, כי באנו ליהנות.

ימאהה Rhino 700, מנוע 700 סמ"ק, 27 כ"ס (כנראה. היצרן לא חושף נתון רשמי), 75 אלף שקל, להשיג בקשר ימי